אני יכולה להעיד על עצמי שגם אני פחדתי ועדין פוחדת להביע את רגשותיי
ולא להראות אותם, כדי לא להיפגע.
פחדתי להיפגע שוב כי הרבה פעמים רגשנות יתר מהווה חולשה ,
ותמיד רציתי להיראות חזקה . חזקה בפני ילדיי ,בעלי, משפחה ,חברים .
אבל למעשה לא הייתי נאמנה לאמת שלי כי גם אני בן אדם שנסדק לפעמים, שכואב, שנפגע ,שנעצב ,ובוכה.
והיום אני מבינה יותר מאי פעם ,שזה בסדר לבכות, ולהרגיש את העצב,
הכאב והצער ולתת להם מקום ולחוות את הרגש ולא לדכא אותו .
ומה שקרה עם השנים הלב שלנו נאטם עוד יותר ,
ונסגר ומה שאין בו שימוש הולך ונשכח הולך ומתבלה ונעלם.
אבל אני שואלת את עצמי "למה לא לתת לכאב להיות לחוות אותו ולתת לו מענה "?.
הכאב הוא חלק מאיתנו ,
חלק מהריפוי וצריך לתת לרגש להיות להביע את עצמו
גם אם אנו שעומדים מהצד ומנסים לעזור זה לא נעים.
וזה לא נעים כי אנחנו פוחדים לגעת בזה פוחדים להתקרב ללב שלנו פוחדים להרגיש שמה נפגע .
כמה פעמים אנחנו שומעים שאנשים אומרים:" די בלי דרמות" "אני לא אוהב את הדרמות שלך" .
ואפילו כשאנחנו רוצים להתלהב, ממשהו,
אנחנו מנסים לא להביע יותר מדי רגש,
כדי לא להיראות ולהישמע רגשניים ומתלהבים יתר על המידה .
אבל אני שואלת למה לא ?
למה ילד קטן יכול להתלהב ממשהו מכל הלב ובאופן שלם ואמיתי
ואילו אנחנו כבוגרים צריכים להקטין ולהנמיך את ההתלהבות שלנו ???
כי ככה חינכו אותנו!!!
כי לימדו אותנו לא להתלהב יתר על המידה .
כי דפוסי החברה מבקשים איפוק, נימוס, הקטנה של הרגש.
ואז הלב הולך ומתגמד ובמקומו השכל והמיינד שולטים.
ובדרך יוצרים הרבה פחד, חשש, דאגות ואז אנחנו לא חוווים באמת את מלוא עוצמת החיים, כי הלב פחות מרגיש.
ולמעשה אנחנו הרבה פעמים הולכים לצד החיים ולא ממש חיים את החיים באמת .
מי שמביע רגשות יתר ,כמו התלהבות שמחה עצבות יתר או כל רגש אחר מביטים עליו במבטים משונים.
הפכנו למאופקים יותר ,לסגורים יותר .
השכל ההגיון הפכו למרכזיים יותר ,
ודרך קבלת ההחלטות שלנו נעשית דרך ובאמצעות המחשבות שלנו והשכל בלבד .
רוב תוכניות הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות רובם שמים דגש על השכל ההגיון והמיינד.
כל שאר הרגשות כמעט ואינם מקבלים מענה מבחינת קבלת החלטות כיוון והכוונה .
התרחקנו מהמקור שלנו מאותו מקור שמהווה את נשמתינו .
אנחנו בכלל לא לוקחים בחשבון במסגרת קבלת ההחלטות שלנו את ענין הלב .
כל ההחלטות נעשות בקור רוח מהמיינד בלבד בלי לערב כל רגש .
עולם העסקים כולו בנוי על היגיון שכל ומחשבה .
אין עירוב של רגשות ולעיתים אפילו המטרה העיסקית מקודשת לטובת העסק בלבד .
כמה פעמים אנחנו שומעים": אל תערב את הרגש שלך בעסק הכל צריך להיעשות מהשכל בלבד.
אבל ,ככל שהתרחקנו מהרגש התרחקנו מהלב שלנו
והלב והשכל הפכו למעשה לשתי ישויות נפרדות,
כאשר השכל גובר על הלב וגם אם הלב רוצה להגיד לנו משהו
אנחנו פשוט לא מקשיבים,
והולכים לשכל ולהיגיון למרות שהלב אומר לאאאאאאאאא וזועק לשמיים
אבל ההגיון אומר זה הגיוני זו הדרך
ואז נפגעים ואומרים לעצמינו "ידעתי שזה לא נכון לי אבל לא הקשבתי והנה נפגעתי "נכשלתי"
ומבקרים את עצמינו עוד ועוד.
אנחנו גם מנסים להגדיר את הרגש שלנו בעזרת השכל המחשבה וההיגיון ,
אבל הרגש הוא רגש ולעיתים קשה בכלל להביע במילים את מה שאני מרגישה.
זה עמוק יותר ממילים זה עוצמתי יותר וחזק יותר מכל הגדרה .
וכיום אנחנו מבולבלים הלב אומר ומכוון אבל השכל אומר אחרת למי לשמוע ולמי טוב יותר להקשיב ?
הגענו למצב שהשכל והמחשבות שלנו לא מרפות.
המחשבות גורמות לחרדות לדיכאון ואנחנו לא מוצאם מנוח .
יודעים ולעיתים ,מרגישים שמשהו חסר לנו ,אבל לא ממש יודעים מה זה בדיוק .
וזהו למעשה הלב שמתריע הלב שאינו מוצא מנוח, הרגש שרוצה לחוות את עצמו בכל העוצמות .
הוא רוצה לרקוד ,לשמוע מכל הלב, באופן משוחרר, ללא כל עכבות ,
באופן הכי אוטנטי כמו פעם כשהיינו ילדים. כמו פעם כפי שחיו בעבר.
כמו הנשים הפראיות שידעו להתחבר ללב שלהן והוא זה שהוביל אותן והגן עליהן מצרה .
עם השנים למדנו לתת פרשנות לרגש שלנו ולנסות להבין הכל באמצעות המיינד
והרגש למעשה לא זקוק למילים ולפרשנויות הוא פשוט רוצה לחוות במלוא העוצמה שלו באופן הכי נאמן.