הבעיות התחילו לצוץ לפני שנה. אני, ושאר עובדי סניף מגה בו אני עובדת, ראינו שפתאום לא מגיעה סחורה בצורה סדירה. פתאום כבר לא רואים את הספקים של תנובה ואוסם לא מספקים סחורה באופן סדיר. וזו רק התחלת הרשימה. הרמנו גבה, שאלנו שאלות. לא משנה כמה ניסו להרגיע אותנו, הבנו שיש בעיות.
אמרו לנו שיוצאים לתוכנית הבראה והיה נראה כאילו הכל בסדר, אבל בתחושה הפנימית שלנו הבנו שהמצב הפוך – שהכל ממש לא בסדר.
הייתי מאלו שיצאו להפגין. פניתי אישית לשרגא בירן, מבעלי השליטה במגה, וביקשתי ממנו להסתכל לי בעיניים ולומר לי שידאג לנו. שיעצור את נפילת הרשת.
ניסינו לברר עם כל מי שאפשר מה קורה ומה מתוכנן בעתיד. ההסתדרות הייתה הגוף היחידי שממש עמד איתנו, לצידנו ומאחורינו. גם בהסתדרות וגם בוועד שלנו כל הזמן זמינים ועונים לנו לכל פניה, ומנסים לסייע לנו בכל חוסר הוודאות בו אנו נמצאים.
אני החלטתי להיכנס לוועד העובדים של מגה לפני שלוש שנים, מתוך תחושה של רצון להיות מעורבת. הרשת הפכה לבית שלי, העובדים הפכו לחברים שלי, למשפחה שלי. הבנתי שאני רוצה להיות יותר מעורבת ואוכל לנסות ולדאוג לעתיד של כולנו. כשנכנסתי לוועד לא דמיינתי שיגיע היום בו ניאבק על חיינו.
ההרגשה נוראית, אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם. המקום הבטוח שלנו הולך לקרוס. העתיד לא ברור. אישית הגעתי לביתו של בעל השליטה יחד עם חבריי לעבודה. הפגנו מול הבית שלו, והוא אפילו לא יצא אלינו, לא להרגיע, לא לדבר. הרי גם אם המצב רע, הוא בעל הבית ואני מצפה ממנו לומר לנו את הדברים, גם אם הם לא טובים. אין לי הסבר להתנהלות שכזו.
ביום ראשון הקרוב נפגין מול המשרדים שלו. מכל סניפי רשת מגה ברחבי הארץ יגיעו עובדים. הבעיה שלנו היא ההתעלמות של כל הגורמים מסביב. הספקים לא יכולים לתת אשראי לחברה, הבעלים לא מכניס יד לכיסים שלו, ואנו העובדים נמצאים בין כל האינטרסים האלו. זה כל כך עצוב. אני עובדת בסניף רווחי, 'מגה בעיר' בבת ים. כקופאית ראשית, אני רואה שהסניף עובד ממש חזק, וזה מתסכל כל כך.
מזה כמה ימים שאני נמצאת בבכי בלתי פוסק. אני בת 62, גרושה + 3. עובדת כבר 22 שנים במגה. בגילי כבר אי אפשר סתם ככה למצוא עבודה אחרת. אני מפרנסת יחידה, והרשת היא באמת הבית שלנו. אין אווירה כזו בשום מקום אחר. זה כמו משפחה. העובדים הרי הם חלק מהבעלות על הרשת, וזה לא במקרה. העובדים במגה הם חלק בלתי נפרד מהרשת.
באחד הראיונות שקיימתי לאחרונה בתקשורת פגשתי את אחד מבעלי רשתות השיווק מהגדולות במדינה. הוא הציע לי לבוא לעבוד אצלו. הוא אמר שאצלו מרוויחים יותר, 20 אחוז יותר ממה שאני מרוויחה במגה. סירבתי. לא הכל כסף בחיים. התחושה של המשפחתיות והשייכות במגה בלתי ניתנת להחלפה. לפני כמה שנים איבדתי את אחד הילדים שלי, שבגיל 30 קיבל דום לב. לא היה לי מספיק כסף באותה התקופה, והרשת מימנה לי את בניית המצבה לקברו, על חשבונה. אין דברים כאלו בשום מקום עבודה.
אני מתפללת שהכל יתגלה כחלום רע. שאיכשהו זה יגמר, ואוכל לחזור לחיים רגילים של עבודה ולדעת בלב שמקום העבודה שלי לא הולך לשומקום, ושממנו אצא רק בפנסיה.
אורית לב גרציאני, קופאית במגה
