מבקשת סליחה.
לקראת עשרת ימי תשובה הקרבים ובאים, תמיד לקראת השנה החדשה, עולות בי מחשבות על השנה הקרבה ועל זו שעברה לה, חלפה מאחורינו.
בשנים האחרונות גם מחשבות, עד כמה אני מתחברת לדבר הזה שנקרא סליחות וכיפור, תוהה מהו עניין הצום, ועל מה אני בכלל מצטערת.
"אני לא צריך לצום, אני עושה רק מעשים טובים" – נראה שהקריאה הישראלית הטיפוסית החילונית הזו שאני שומעת מסביבי לפעמים נתנה לי תשובה. יום הכיפורים הוא יום שמזכיר לנו שרמת המוסר תמיד יכולה לעלות, יש לנו תמיד לאן להשתפר, וחשוב לזכור את זה. אנחנו אף פעם לא "מספיק טובים" ובטח שלא "רק טובים". אנחנו צריכים להשתפר תמיד. ואם אבות אבותיי זכרו ועשו כן במשך אלפי שנים, מי אני שאכריז שאני מספיק טובה ואפסיק לצום?
הצום גם מזכיר לנו בצורה הכי חדה וכואבת, להודות על השפע שיש לנו. לאחר 25 שעות בלי מזון ושתיה אני באופן אישי נראת כמו חצי סמרטוט, וזה מזכיר לי כמה שפע יש לי בחיים, פיזי, אך לא רק. אני מוקפת אהבה ומשפחה וחברים, והמצב הזה… הוא זמני סך הכל. חשוב לזכור ולהזכיר.
כבכל שנה אני חושבת ממי עליי לבקש סליחה, ומשתדלת לעשות כן, ולא רק לצום.
השנה, אני רוצה לבקש סליחה מאדם שמעולם לא התנצלתי בפניו. אני רוצה לבקש סליחה מעצמי.
שנה לא פשוטה הייתה לי. שנה של שאלות זהות, שנה של מרחק מעצמי, שנה של חוסר שלמות ומאבקים, שנה של אי-שקט, וחוסר מנוחה.
התחלתי ללמוד באקדמיה. הגעתי ילדה, שעדיין מחפשת את עצמה, לא ממש מבינה מה אני עושה שם. בדיעבד, אפשר לומר, זו הייתה טעות. לאקדמיה לא תואים, לאקדמיה הולכים חדורי מטרה ומוטיבציה. בין אם מתוך עניין או מטרה למקצוע וכו'. באקדמיה לא "מתנסים" , באקדמיה באים מלאי כוחות לתת בראש, ולא לוותר.
חשבתי שהכל קטן עליי, שנגיע ונזרום, שיהיה בסדר… וזה יכל להיות ככה, אבל נאבדתי , איבדתי את היקר לי מכל, כי ממש במו ידיי חירבתי באלימות את נפשי העדינה והאבודה.
לא הקשבתי לעצמי. כבר ביום הראשון בו הפסקתי לגור לבד, והגיעה שותפתי החדשה , שהיא גם חברתי הטובה ביותר , ידעתי במעמקי נפשי שזה לא יעבוד. החושים שלי, לא משקרים, והרגשתי מהרגע הראשון שהאנרגיות שלי ושלה לא מתחברות ליחידה אחת שנקראת "בית", הרגשתי שמשהו לא עובד.
בכל זאת, לא הקשבתי. לא שמעתי את עצמי. האנרגיה שלי בדירה השתנתה, ממקום מפלט ושקט , היא הפכה לעוד מקום "להיות", מקום שואב אנרגיה, כי האנרגיה בדירה צריכה לקבל צורה חדשה , צורה שאני מכריחה את עצמי להתאים לשותפה שלי, ולא לעצמי. באלימות עצמית שכזו. תחת מסווה של "זרימה ונינוחות" ויתרתי על רצונותיי, לא הקשבתי לרחשי ליבי שאמרו לי "זה לא זה".
לא הקשבתי לעצמי, לא שמעתי את עצמי. הלימודים היו קשים עד אינסוף. לא הייתה בי טיפת אמונה שאוכל להצליח. נתתי את כל כולי, אבל לא נתתי לעצמי טיפת פידבק על כך. רק אמירות דורסניות, הרסניות- את לא תצליחי, זה לא לך, את לא מבינה, זה לא יעבוד. מה את עושה פה? שום חמלה, שום רחמים. שום אמירה שתמלא , רק אמירות מרוקנות, מכלות.
השותפה שאיתי- אנרגטית, חולת שליטה, מתוכננת, מאורגנת, מודעת לעצמה, מוכוונת מטרה. ואני- בשנה המבולבלת בחיי, לא נותנת לגיטימציה לקושי שאני חווה, לא מאפשרת אנחת רווחה, לא מרפה ידיים, ומאידך לא מפדבקת את עצמי. הייתי חוזרת סחוטה לדירה אחרי יום לימודים ארוך, ורוצה רק קצת שקט. השותפה, החברה- רוצה לשמוע מה עובר עליי, מתחננת לייעץ ולעזור, ואני, מתוסכלת מכך שאין לי מה לומר לה. כי בעצמי אין לי מושג מה עובר עליי, כי אני לא מוכנה לשמוע. אני לא מוכנה לשמוע מעצמי שהחברה הכי טובה היא לא השותפה הכי טובה בשבילי, ושהתחלתי ללמוד כמו טאטא'לה של אמא, שאני עוד ילדונת שמחפשת, ולא בוחרים תואר ככה על הדרך, ושקשה לי, קשה לי נורא ואני צריכה חיבוק ואהבה, ומילים טובות, מעצמי לעצמי, ומהסביבה לעצמי.
ואני צריכה גם אהבה קטנה, מישהו, או מישהי, שירגש אותי. וזה לא חתונה עכשיו לכל החיים, סתם , לעכשיו, עכשיו ואז נראה מה הלאה. אבל לא , החולניות והשליטה שבי ביקשה לדעת עכשיו מה אני רוצה ומי, בן או בת ולאן כל זה ילך ומתי בדיוק נתחתן ואיך זה יתקבל ועוד שאלות, שהן לא רלוונטיות, כשאת צריכה להגיש שלושה תרגילים בלתי אפשריים בעוד יומיים, ואיבדת טעם לחיים, ואת רוצה לטעום אותם קצת שוב פעם.
אז לאט לאט אבל בטוח קרסתי. קרסתי. הפסקתי לישון והתחלתי להתעורר בלילות, או לפנות בוקר. היו לי ימים שהתחילו בשעה חמש. כי הנפש חסרת מנוח ומרגוע גם במיטה המרופדת והמרפדת בחושך העוטף. אין לה מנוחה לא שם ולא בשום מקום אחר. והתחלתי לאכול. לאכול בלי סוף, כי אם צורך בחמלה ואהבה ומרגוע לא מתממש, אז הכל מומר לאכילה, ויש צורך עז באכילה, אכילת פחמימות אינסופית, מעגלית וחוזרת. כל יומי סבב סביב זה והתמלא בעוד ועוד פחמימות שומניות ורכות שמילאו לי את הבטן וקצת את הנשמה, מילאו אותה ואז חירבו. והראש אולי מתעלם, אבל הגוף לא שוכח, בעקבות האכילה החולנית- כאבי בטן, כאבי ראש, בעיות בראייה ותחושת נימול קיצונית חוזרת ולא מוסברת. וחרדה, סטרס, תחושת מועקה שבמשך שנה לא עזבה. למה לא התייחסת לזה?
למה, למה לא התייחסת לעצמך?
זו הייתה שנה של נזק נפשי עצום, שאני במו ידיי עשיתי. הייתי בטוחה, בטוחה לחלוטין , שהיא תסתיים, והכל ישוב לקדמותו. הסערה תחלוף הגלים יירגעו, וטל השלווה, הבטוחה, והמתרגשת , תקום לבוקר שמש ותמחל על מה שהיה, ואולי אף תהיה גאה בעצמה, כמו שהיא תמיד גאה, אחרי שהיא מצליחה דבר שהיה קשה לה.
אבל בבוקר שאחרי, אף לא טיפת מועקה לא ירדה.
מה עשיתי לעצמי? הבטתי לאחור, וכמעט בכיתי. כמעט, כי שוב אין מקום מלא לרגש.
אני לא זוכרת שניה מהשנה הזו. כלום. הכל חירבוש אחד גדול של איכס, ופוש, ותסכול, וגרירת רגליים לאוניברסיטה, ואוכל ואוכל וכאב בטן.
לא הקשבתי לעצמי. לא שמעתי את הקול שמבקש בית, בית שנותן שקט, עם אנרגיה שלמה ולא בעייתית. לא הקשבתי לקול שביקש די, שביקש לשקול מחדש מה עושים עם הלימודים, ואם עושים אז עושים מכל הלב, ולא עושים על אוטומט דורסני. ולא הקשבתי ללב, שבמעמקיו פנימה פנימה, רוצה קצת שחרור, שחרור שיביא איתו אהבה לעצמי קודם כל, ואחר כך אהבה לזוגיות, שתרגש אותי ותחזיק אותי שפויה.
אז אני רוצה לבקש סליחה. סליחה, זה אומר קודם כל להכיר שזה קרה, ואת זה אני עושה עכשיו, בעת כתיבת שורות אלה.
סליחה זה גם גדולת נפש. אז באיזשהו מקום אני גאה בעצמי על האמירה הזו, ורוצה לפדבק את עצמי, על כך שבסופו של דבר עזבתי את הדירה ואת השותפה, מצאתי לי דירה חדשה ושותפים שמרגישים לי טוב. ואני מבטיחה להקשיב לעצמי. כן , אני מבטיחה. ומההיכרות עם עצמי, ההקשבה הזו קוראת גם ברמה הפיזית. אני לא עושה דיאטות ולא מכסחת את עצמי, אני מבינה שהדברים הם חסרי שליטה, ואני בסך הכל יכולה להקשיב לעצמי, להיות נאמנה לעצמי, ולשמור על עצמי, וזה מתחיל ברמה התזונתית. רק לשמור. לשמור על הקווים המנחים שעושים לי טוב, ולהיות מחוברת לתחושה בפנים באותו הרגע. זה מתחיל מהתזונה, אבל זה מתקדם הלאה לכל שאר הרמות בחיים.
אז יש לי עשרת ימי תשובה לעכל ולחשוב אם אני סולחת…. רק מזכירה שלפי הדת, מי שלא סולח, האשמה חוזרת אליו 😉
חתימה טובה לכולם.