מאתרת הילדים / רנה דנפלד

מאנלית : דפנה לוי

הוצאת דני ספרים

וואווו איזה ספר ! ספר מטלטל ועוצמתי, ספר מאוד קשה לעיכול (ואני חושבת שזו הסיבה שלקח לי כמעט שבוע לסיים אותו).

נעמי היא "מאתרת הילדים" – היא ניחנה בכישרון יוצא דופן לאיתור ילדים שנעלמו. אולי בשל היותה בלשית פרטית מצוינת, אולי בשל אינטואיציות טובות, ואולי יותר מכל, בשל היותה ילדה נעדרת בעצמה.

נעמי פועלת בצורה מדוקדקת לחיפוש הילדים הנעדרים, תוך ניסיון העבר.

הוריה של מדיסון קאלבר פונים את נעמי בניסיון אחרון לאתר את ילדתם שנעלמה לפני כשלוש שנים. זה היה בעת שהלכה עם הוריה לבחור עץ לחג המולד ביערות אורגון. היא היתה רק בת חמש כשנעלמה. מתוך יגונם, הוריה מספרים, היתה ילדה חכמה מאוד שכבר ידעה לקרוא ולכתוב. היא אהבה לצאת לטיולים בטבע, והתרגשה מאוד כשיצאו לחפש עץ לחג המולד. לצערם הרב, החיפוש הסתיים בטרגדיה שמלווה את חייהם עד היום, ומעיבה גם על הקשר ביניהם.

הסיפור מסופר בגוף שלישי לסירוגין, פעם מתוך חווייתה של נעמי, ופעם מתוך חווייתה של מדיסון. חווייתה של נעמי, מחזירה אותה בזיכרונותיה אל עברה כילדה נעדרת, שגדלה בחיק משפחת האומנה של גב' קוטל לאחר שנמצאה על ידי קבוצת נוודים ביער  – שם היא חיה במחיצת ג'רום – בן אומנה נוסף, שעד היום הם בקשר מורכב ומאוד מיוחד.

זיכרונותיה צצים בחלום שחוזר על עצמו וחושף בכל פעם עוד נדבך מעברה האפל והמודחק. "החלום הגדול", כמו שנעמי מכנה אותו.

מנקודת מבטה של מדיסון, הספר מספר את חוויתה בבקתה, במחיצתו של הגבר שנקרא מר ב', הוא לא מתקשר עימה. הוא כן כועס, לעיתים קרובות מאוד, ומתנהג באלימות. היא לומדת לחיות עימו ועם התקווה לצד החשש מה יקרה אם וכאשר תימצא.

הספר הזכיר לי מאוד ספר שקראתי לא מזמן "בתו של מלך הביצה". גם שם מתוארת ילדה שגורלה לא שפר עליה, והיא נידונה לחיים של שבי בבקתה ביער, תוך הסתגלות לתנאים לא תנאים, ובעיקר לעובדה שעליה לשרוד, גם במצבים קשים ואפלים ביותר.

התקווה והחוסן האנושי אל מול גורל קבוע מראש, הם שעמדו כחוד החנית בראש המאבקים בשני הספרים גם יחד.

דבר נוסף ומעניין שקרה לי במהלך הקריאה, ואני בטוחה שהוא לא מקרי (ראו איך תת המודע פועל כל העת ומשפיע עלינו), הוא שבכל פעם שבתי במוחי וקראתי לילדה הנעדת מדלן , במקום מדיסון. אז נכון שהאותיות די דומות, אך לצערי, כנראה שהסיפור של מדלן מקאן, אותה ילדה בריטית שנעלמה בחופשה משפחתית בפורטוגל, בעודה רק בת ארבע, ונעדרת עד עצם היום הזה (כבר למעלה מעשור אחרי), אינו מרפה ממוחי.

ספר קשה מאוד, אך לצערי לא מנותק מהמציאות בת זמנינו – בה אולי אין בקתות מבודדות ביער, או ילדים שצדים חיות בכוחות עצמם על מנת לשרוד (ואולי כן…), אך בהחלט קיימים עדיין ילדים שנעלמים, שנחטפים, גם היום.

אז במבט קדימה, ובתקווה לעתיד טוב יותר, אני ממליצה על המותחן הפסיכולוגי המרתק הזה, שלא ישאיר אתכם אדישים ולו לרגע אחד.

קריאה מהנה.