התעוררתי בבוקר ההוא, כשהגוש כבר בתוכי. לא יודעת להסביר איך, אבל ידעתי. הגוש הזה לא דומה לקודמים. הוא אחר, עקשן והרסני, כזה שלא ילך בלי מאבק. נתקפתי בפאניקה, ולחברות הטובות שלי סיפרתי כבר באותו היום ובכל השבוע שלמחרת שאני יודעת ששוכן בתוכי סרטן. אז באותו הבוקר, כחודש אחרי שנפרדנו ידעתי שאני צריכה אותו. צריכה את אותו האחד שלמדתי לסמוך עליו אחרי גברים בוגדניים, כאלה ששרטו לי את הלב והנפש והפכו אותם מצולקים לעד. אותו אחד שם איזשהי רטייה על הלב שלי ונתן לי להאמין, למשך מעל שנה, שהוא באמת רוצה אותי. מקבל אותי באהבה עם כל החבלות הפנימיות שגורמות לי לפעמים להפוך לקיפוד, כזה שסומר את קוציו ומשליך אותם לכל עבר. אותו אחד, שאהב אותי ולבסוף מאס בי ובהתנהגויות שסיגלתי כחלק מהשריון העוקצני, היה לפני דייט נוסף, כי הוא כבר עבר הלאה והתחיל לחפש. ואני ידעתי שהנוכחות שלו תקל על כל מלחמה. לא כי אני תלויה בו, ולא כי צריך להחזיק אותי, אלא כי איתו הכל יעבור יותר מהר, רך יותר. איתו ועם האהבה.
אני מאמינה גדולה באהבה. גם אם יקרעו לי את הלב עוד מיליון פעמים, אני אמשיך להאמין. זאת התקווה הקטנה שלי לנו, האנשים בעולם, להמשיך ולהתקיים במקום טוב יותר. אם אאבד אותה, אין לי מה לחפש כאן, עדיף לי לוותר מראש. וכן, אני אוהבת הרבה אנשים. אני אוהבת את הילדים שלי, אהבה של אמא לביאה ללא תנאים. את ההורים והאחים והחברים האהובים שמקיפים אותי ללא הרף ומחבקים כל כך חזק גם כשאני לא לא מסוגלת להחזיר אהבה וכשאני חלשה. אבל רציתי אותו ואת האהבה הזוגית . אותו כוח שהתחיל עם בריאת העולם וכנראה יימשך לנצח. אף אחד עוד לא מצא נוסחה יותר חזקה מזאת.
שכנעתי אותו לחזור, בכל תנאי. רציתי אותו שלי ולידי בתוך החרדה שהתעוררה ולפתה כל חלק בגוף שלי. וויתרתי על עצמי, מה שאומר שהפסקתי להיות נאמנה לאהבה שלי לעצמי. לאדם היחיד שלא יעזוב אותי לעולם. אני. באותן שיחות שהיו לנו במהלך אותו היום, סיפרתי לו. אמרתי לו שיש לי סרטן, כי ידעתי, כי לא הייתי צריכה בדיקה שתוכיח. יותר מאוחר, בימים שאחר כך, צחקתי ואמרתי לו שהוא נפל בפח. שאם היה ממשיך ויוצא עם אחרות הוא לא יצטרך להיות עם חולה. כנראה שהוא לקח את זה ברצינות. כי הוא הלך.
אני לא טלית שכולה תכלת. ניסיתי לקחת ממנו הבטחות בכל מניפולציה שהכרתי, רק כדי שייתן לי את מה שלא רצה לתת. דבקתי בגישה הלא בריאה הזאת במשך שנה וקצת. ולמרות הכל. גם היום הוא בחור טוב בעיניי, וכמה רציתי שנחייה יחד כולנו אני, הוא והילדים. והוא לא. וזה בסדר, אבל אני לחצתי. וכשהפסקתי ללחוץ, זה היה מאוחר מדי, כי נראה לי שהוא מאס בי ובקשר שלנו לגמרי. עד כדי כך מאס, שלא היה מסוגל לעמוד בהבטחה שלו ללוות אותי בבדיקות ובטיפולים. בהתחלה הוא שתק הרבה, אחר כך הפסיק לגעת בי. אני הייתי מתוסכלת, וגם הוא. ואז הגיעו הריבים כמו כדור שלג שאי אפשר היה לעצור. אחרי בדיקה מאוד קשה, קשה עד כדי שהותירה בי סימנים בגוף וטראומות במקומות אחרים, הוא לא יכול היה להכיל יותר וחתך. ניסיתי שלא, התנגדתי, ואז שחררתי.
ומאז, אני לא ישנה בלילות. לא יודעת מה מחזיק אותי יותר ערה. התחושה שאני כל כך נוראית עד שאי אפשר להיות איתי או הפחד מכל מה שעומד לבוא. הגבר שעליו סמכתי שלא יבגוד בי עם אחרות סובב את הגב ועצם את העיניים. הוא מתקשר מדי פעם לשאול מה השלב הבא, אבל לא רוצה לשמוע איך אני מרגישה. ואני נשארתי עם גוש בחזה שלפעמים נראה שמגיע מהסרטן הפיזי ולפעמים נראה שמגיע מסרטן של הרס עצמי. כי למרות שנטש אותי בשעה הכי קשה בחיי אני מתגעגעת אליו כל כך. איך אוכל לשכנע את עצמי כשאחלים וארצה להכיר בחור, שיש בעולם גברים שאפשר לסמוך עליהם? כאלה שלא יבגדו בי ושגם לא ינטשו כשאני נמצאת במקום חלש בו אני מקבלת יותר משנותנת? איך?
