אינטרנט, סלולרי, פייסבוק, מסנג'ר, wii, x-box ועוד כאלו חדשים מהווים את קדמת הטכנולוגיה ומאפשרים לנו לעשות הכל (כמעט) בהזזת אצבע על מסך מגע.
הילדים מרותקים למסכים (גם אנחנו הגדולים) אני מכירה אפילו סבתות שמתלהבות מכמה גאדג'טים מרעננים…
לפני כמעט ארבעה עשורים…
שיחקנו מחבואים. רצנו בתופסת ושיחקנו 5 אבנים. קפצנו בחבל וגומי. אבן הייתה בשביל קלאס (כמה קלאסי), כדור היה בשביל עמודו ואף אחד, אבל אף אחד לא באמת פחד מהדוב הגדול. ככה רצנו, רכבנו על אופניים. טיפסנו על מגלשות בגן שעשועים. חזרנו הבייתה כל כך מאוחר כי לא היה הסלולרי שאמא תתקשר בדאגה ותגיד שכבר חושך ונהיה מאוחר.
אמא לא ישבה לידנו בגינה עם שקית פלסטיק מתכלה ופרוסות תפוח בתוכה. היא גם לא ישבה שם עם בקבוק אקולוגי ששומר על הסביבה עם מים מינרלים לשתייה. מי שהיה צמא היה מצמיד את הפה שלו לממטרה ושואב ממנה מים.
והיום…
מה הם אשמים הילדים של היום שיש כזו קידמה? כזו התפתחות טכנולוגית? הם מנצלים אותה. משתמשים בה. למה לא?
אבל אם אנחנו רוצים שהם יעשו קצת הפסקה, יכניסו פעילות גופנית בשיגרה, הגיע הזמן שגם אנחנו נקום מהמסך (אפילו לשעה) ונעסוק בפעילות גופנית, אם לא איתם, אז לפחות לידם. צריך להעביר את המסר.
אני לא מתכוונת לרוץ במשחק תופסת. שירוצו הם. גם לא לטפס אחריהם במתקן של המגלשה (אוליי איזו מגלשת אקסטרים שנגמרת בבריכה). אבל הם יודעים: אמא הולכת לאימון. עכשיו אמא רצה (עם אזניות ומוסיקה טובה) והיא לא שומעת כלום.
בסופו של דבר זה מחלחל, צריך לעשות ספורט ואפילו ליהנות מזה. לא נרחיב עכשיו על יתרונותה של הפעילות הגופנית מבחינה גופנית, מנטאלית ונפשית, על תרומתה לפיתוח דימוי גוף חיובי אצל ילדים ומניעת השמנת יתר (אצל כולנו).
כרגע נסתפק בזמן של כייף, של צחוק וחיוכים.
