זהירות ספויילרים! אבל שווה לקרוא…
אלמה דוריתיאה, בחורה בת 20, 25. אלמה מכורה לעולם המסכים , לבייסבול, למירוצי סוסים ולקולה. היא מתקשה להירדם. רוחות העבר טורדות את מנוחתה , את דימיונה ואת חלומותיה.
ספרה של פרדריקה עמליה פינקלשטיין מתרחש במשך יממה אחת שבה אלמה מתקשה להירדם. במהלך לילה ויום של שוטטות בעיר, היא מתארת את הרהוריה לגבי חייה ולגבי העולם.
האם היא מייצגת את עצמה? את סבה, ניצול השואה? האם היא מייצגת את החברה של היום, את דור המסכים שמנסה לשכוח את העבר?
אלמה מנסה לשכוח. אבל מה?
אני רוצה לשכוח לתמיד את הילדה שהייתי, כי אנחנו רוצים לשכוח את מה שקורע אותנו מבפנים.
אלמה נרדפת על ידי רוחות מהעבר. סבה ניצול שואה, שהצליח לשרוד את מחנות ההשמדה. אולי לא רק אלמה מנסה לברוח מתסריט האימה הזה, אולי כל החברה בעצם מנסה לשכוח ממה שהתרחש, ממה שבני האדם מסוגלים לעשות.
האם אני יצור חי שכלוא בתוך העקבות שהותירו בי אבותי הקדמונים? העקבות יכולים לקבור אותנו בעודנו בחיים. בגלל זה אני רוצה לשכוח. אני לא יכולה גם לחיות וגם להיות קבורה בעודי בחיים, ואני רוצה לחיות. עקבה יכולה גם לפצוע- יש עקבות שגורמות לי לחוש פצועה.
אני אף פעם לא מצליחה להיות לבד, ואני לבדי בעולם. המתים עוקבים אחרי. אני לא יודעת מאיפה הם באים או מה הם רוצים. המתים פולשים לתוך מחשבותי, לתוך דמיוני, לתוך חלומותי. אני לא יודעת איך למחוק אותם. לאמיתו של דבר, היתי רוצה לומר להם שאני מקשיבה בתקווה שיסתובבו לאחור ויעזבו אותי בשקט. אבל אין לי מושג אם הם מסוגלים לשמוע אותי. הם דוממים. הם לא מחייכים. הם לא מגיבים בשום דרך או צורה.
להימלט מהמוות אין פירושו להשאר בחיים: להמלט מהמוות זה להכנס לממד חדש. סבא שלי נמלט מהמוות, אבל הוא בשום אופן לא נשאר בחיים; הוא נכנס לממד חדש. אני חושבת שנולדתי שם. גם אתם, דרך אגב.
ב-30 באפריל, 1945 ביום שבו היטלר התאבד נפלנו לממד חדש. לו יכולנו אז לחסל את היטלר במו ידינו. הינו יודעים את המשמעות של העולם. כיוון שנכשלנו אל מול הקצר החשמלי שהוא יצר, עברנו לעולם אחר. נכנסנו לעולם שאיבד את המשמעות.
אלמה בורחת לעולם הוירטואלי, לעולם המאפשר לה שכחה. ולא רק לה… הרי אנו מכירים את הבריחה התמידית שלנו לעולם הקסם של הטלויזיה ומשחקי המחשב….
המסכים לא בוחלים באמצעים להרוס את כל מה שאולי נשאר מהזיכרון שלי. בשעה שאני שקועה בצג המחשב שלי, בשעה שאני מול מסך הטלוויזיה שלי, בשעה שאני משחקת במשחקי הוידאו שלי אני כבר לא יודעת איפה אני נמצאת, אני כבר לא יודעת איזה יום זה, המוח שלי מתרוקן, המוח שלי מתנקה; אני יוצאת מתוך הזיכרון שלי, אני יוצאת מתוך ממד הזמן, אני יוצאת מתוך נהר ההיסטוריה. על מה שעוזר לנו עלינו לשמור. זה לא מקרה שהעולם שלנו מאמין כל כך במסכים; זוהי תקוותנו היחידה לשיכחה.
אני מחפשת את היפה כי הוא מאפשר לי גישה לרגע של שיכחה. היופי מסחרר, הוא עמו מסך. היופי האמיתי הוא וירטואלי.
היפה הוא שמשרה את האשליה שלנצח לא יהיה אפשר לשכוח אותו.
נדמה לי שהיתי רוצה להיות בתוך משחק וידאו, כי בתוך משחק וידאו הכל אפשרי, הכל פתוח, הכל ניתן לתכנות. לתכנת חלום ואז להפוך אותו לחיי- זה מה שאני רוצה.
אלמה מנסה למצוא היגיון בעולמנו, עולם מלא ניגודיות וחסר היגיון.
אני אומרת לעצמי, אולי אין שום היגיון בעולם והכול תוצר של מקריות חסרת חשיבות. אין שום היגיון.מבחינתי, העולם היה תמיד הגיוני, מפני שתמיד האמנתי במספרים. ההגיון של המספרים הוא חסר רחמים. אני אוהבת את החומרה שלהם. אני מסכימה איתה. אני כורעת ברך לפניה. המספרים לעולם לא יוכלו לרמות אותי. במקרה הכי גרוע הם יכולים להפתיע אותי באופן לא כל כך נעים, אבל הם לעולם לא יכשלו במשימתם. הם תמיד, וללא לאות, יתאימו למה שמצופה מהם.
האם לא זה מה שכולם מחפשים, את הניגודיות? דברים מלוכלכים בלב ליבם של דברים נקיים; דברים נקיים בלב ליבם של דברים מלוכלכים; דברים מכוערים שמוקפים ביופי; דברים יפים שמוקפים בגועל.
אלמה בורחת מצד אחד לעולם הדימיון, לעולם של בייסבול,מירוצי סוסים ומשחקי מחשב ושתה קולה. זהו העולם המודרני שבו אנו חיים.
אני יצור אבוד, נעדר סימני דרך. אני כמו הנזל וגרטל שתועים ביער. פיזרתי פירורי לחם כדי למצוא את הדרך חזרה הביתה, אבל הציפורים אכלו אותם. הייתי צריכה לפזר אבנים, אבל לא היו לי אבנים, היה לי רק לחם. אני יודעת כל כך מעט על מה שהיה לפני. הזיכרונות והמתים מתמוססים מאחורי.
שאלה: מה עשו הנזל וגרטל כשהלכו לאיבוד ביער?
תשובה: הם מצאו מקלט אצל מכשפה איומה שכיבדה אותם בממתקים. אני מוצאת מקלט בביסבול, בפפסי ובמרוצי סוסים.
הדימיון שלי הוא טירה מבוצרת שבה אני שליטה כול יכולה, ואף אחד לא יכול להתנכל לי בה. וחוץ מזה, אני עושה עם הזמן כל מה שמתחשק לי: אני חוזרת לאחור, אני לוחצת על עצור, אני מאיצה כשמתאים לי, וכך מבפנים אני בלתי ניתנת לכליה. המתים אמנם שם, זה נכון, אבל הם לא מאיימים עלי. הם מעולם לא אמרו לי, בשום מצב, שאני צריכה להצטרף אליהם. הם בסך הכול מתבוננים בי.
אני קצרת רואי ואני מסרבת להיעזר במשקפיים. אני מסרבת להציב זכוכית בין העולם וביני. כיוון שכך, אני יבדרך כלל לא מצליחה לראות עצמים רחוקים, אני מדמיינת אותם.
לפעמים אני פוחדת כל כך שדבר כלשהו יסתיים, עד שאני ממהרת לזרז את קיצו. יתכן שאותו דבר קורה גם בנוגע לעולם שלנו- אנחנו פוחדים כל כך שהעולם שלנו יגמר יום אחד, עד שאנחנו מחישים את נפילתו.
דווקא בגלל רצונה של אלמה לחיות, למרות מחשבותיה הקודרות, היא מנסה לשכוח. מבחינתה האפשרות לשכוח הוא זה שמאפשר את המשך החיים. ואלי זה שאנחנו עושים? מנסים שכוח מהעבר האפל של האנושות כדי להמשיך ולשרוד? כי זו המטרה?
אני רוצה לחיות. זה לא רצון מהסוג של "מתחשק לי"; מוטלת עלינו החובה להשלים את שליחותנו. נולדנו, ולכן עלינו לחיות.
אני רוצה חיים טובים יותר, חיים מופלאים, חיים שהעולם הזה לא מסוגל להציע לי, או לכם. לכן הבנתי שאין ברירה אלא להמציא. צריך לגייס את היכולת האינטלקטואלית יום ולילה, ללא לאות. כי לא להמציא מחדש את העולם פירושו למות.
אובדן זיכרון העבר מעניק את האפשרות להתחיל מאפס: להיות חופשי. חופשי, אבל רדוף על ידי אי ידיעת העבר. היתי רוצה להפוך את אי הידיעה שלי להזדמנות אדירה לתקווה.
אלמה בעיני מייצגת את החברה שלנו, החברה המודרנית שחייה עם זיכרונות כואבים של שואה ומוות. כדי להמשיך ולשרוד בעולם המלא ברוע וכאוס, אנו נאלצים לנסות כל יום מחדש לנסות שכוח את מה שכה מעיק על האנושות. אנו בורחים לעולם המסכים, לעולם וירטואלי.
אבל הזוועות ממשיכות להתקיים….
XOXO
אחת שיודעת 😉
