היי לכולכן,
הגעתי הבוקר למסקנה שאני חייבת לשחרר. יש שיגידו שאני חייבת לשחרר כלומר לסמוך על מישהו אחר (למשל על הגננות), או אולי לסמוך על הילד שלי שהוא יודע להסתדר שהוא כבר גדול (רק 1.8), או לשחרר את האמהות ולהתחיל לעשות משהו עם עצמך.
אני חושבת שכשאני אומרת לשחרר – אני מתכוונת להוציא עשירית מהמחשבות שיש לי בראש – החוצה! לשחרר, להוציא לחלל האוויר, לשמוע את עצמי אומרת את זה. לשמוע מה מטריד אותי ולמה? לשמוע את השאיפות שלי, לשמוע את הציפיות שלי ולשמוע את מה שמפריע לי באמת מבפנים.
כמה מאיתנו גוללות בפיד בפייסבוק ושומעות מחשבות של נשים אחרות? עשרות אלפי מחשבות שרצות בפיד במיליון קבוצות אמהות למיניהן שחלקן חושבות כמוך, שחלקן חושבות בדיוק הפוך ממך. הן מספרות על מקרים מכל מיני סוגים, סיפורים על כל מיני דברים שלפעמים אפילו לא חשבת עליהם ולפעמים זה בדיוק מה שעובר לך בראש. אבל את – כלומר אני, לא מספרת את המחשבות שלי. לא משתפת אף אחת.
עצרתי לשאול את עצמי למה? למה אני לא משחררת ומוציאה את כל המחשבות שיש לי בראש. את אלו שמעירות אותי ב-2 בלילה, את אלו שבגללן אני לא נרדמת גם ב-4 בבוקר. את אלו שגורמות לי לשכוח שיש לי שיעור פילאטיס הערב, או שלא התקלחתי כבר יומיים. למה אני לא משתפת?
אולי כי אני לא רוצה לשמוע תשובה שאני לא אוהבת, אולי כי אני לא רוצה שמישהי תערער אותי, אולי כי יש לי כבר את כל התשובות האפשריות בראש ואני לא יודעת מי מהן נכונה? אם יש כזה דבר תשובה נכונה?
בקיצור כמה דברים שאני מנסה לעשות עם זה בימים האחרונים:
1. לדבר עם בעלי יותר. לשתף לו מה שמפריע לי (אבל עם בקשה מיוחדת שלא יציע לי פתרונות – רק יקשיב)
2. לדבר עם חברות שאני יודעת שהן במצב דומה, שרק הכניסו את הילד לגן, שדואגות לו כמוני, שחוו סיפורים טובים יותר – לשמוע שאפשר אחרת.
3. לכתוב לכן – להוציא את אשר על ליבי.
זהו בינתיים,
תודה שהקשבתן.