חודש הבנות שלי יצאו לחופש, דווקא בתקופה שהכי חם ולח ועמוס לי מכל הכיוונים. פעם היתי נלחצת יותר. היום אני כבר יודעת להירגע ו…. לקחת נשימה. אבל זה לא תמיד היה ככה…
חשבתי שידעתי הכל כשאופק הקטנה נולדה , ואז הגיע גיל שנתיים הנורא . זו היתה תקופה שהתחילו להופיע שיערות לבנות, והיו לא מעט לילות של בכי והתקפי זעם. ואני לא מדברת רק עליה…
התייעצתי עם מדריכת הורים שאמרה לי שרגע לפני שאני מאבדת את זה כדאי לקחת נשימה ואז לחשוב. עצה פשוטה אך עם זאת כל כך חשובה. מאוד רציתי להעביר לבעלי את כל מה שהיא אמרה וייעצה לי, אבל לא היה לי נייר או יומן או מחברת אז לקחתי עט וכתבתי על גב כף היד את המשפט "לקחת נשימה" והלכתי לאסוף את אופק מהגן.
בדרך מהגן הביתה אופק נכנסה להתקף של צרחות ובכי ונשכבה על המדרכה. רגע לפני ש…. העיניים שלי התבייתו על המשפט שהיה כתוב לי על גב כף היד ומצאתי את עצמי יושבת איתה על המדרכה, מביטות לשמיים, ניהנות מהעננים… הילדה כמובן שכחה שהיא כעסה. המשך היום היה רגוע יותר.
מאותו רגע החלטתי לאמץ את "לקחת נשימה" כדרך חיים. נכון, זה לא תמיד קל (בטח שלא בקיץ, בטח שלא בחופש, בטח שלא עם ילדים קטנים…) אבל מה הברירה האחרת? להמשיך לצעוק ולכעוס?
משם נולדה השרשרת. שרשרת לולאות עם פלטה בצורת ענן עליה חרוט המשפט" הוספתי לה גם פרפר ואבן תכלת. אני כבר לא צריכה לכתוב על גב כף היד, אני עונדת את השרשרת וברגעים קשים אני פשוט אוחזת בה, ונזכרת.
