את צמה ביום כיפור?
למה בעצם?
כי את רגילה מהבית?
כי כולם צמים?
כי זו מצווה "לענות" את נפשנו ביום כיפור?
כי זו הזדמנות לעשות דיאטה?
כי…?
שמעתי מאנשים שאני מעריכה ומכבדת שהם צמים, כי ברגע שהם לא עסוקים בהזנת הגוף,
זה מאפשר להם להתמקד בפנימיות שלהם, (ברוחניות) ללא הסחת הדעת שבאוכל.
אצלי זה לא עובד ככה. להיפך.
ברגע שאני רעבה או צמאה, דעתי מוסחת לגמרי וכל שאני יכולה לחשוב עליו זה אוכל ומיים. שום דבר אחר.
כמו להגיד למישהו "אל תחשוב על פיל לבן.."
לי חשוב יותר לתפקד, ולהרגיש מספיק צלולה כדי לעשות עבודה רוחנית מרוכזת של חשבון נפש.
עניין הצום פחות משמעותי לי.
אז נכון, אני לא עומדת לבשל, ואפילו לא אוכלת אוכל מבושל ולא מפעילה תנור מתוך התחשבות בשכנים, אבל ברגע שאני צמאה-אני שותה,
וברגע שאני רעבה -אני אוכלת. יום של פירות ומיים. יופי של התנקות ברמה הגופנית, שמאפשרת לי לעשות עבודה פנימית:
מידי יום כיפור אני עוברת על כל היומנים/דפי הבקר שכתבתי מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים הזה,וקודם כל עושה "מאזן" שנתי כללי,
איך היתה השנה עבורי (כמעט תמיד מופתעת לגלות שהשנה היתה טובה יותר ממה שהערכתי..) .
אחר כך בודקת האם אני יכולה לזהות בדברים שכתבתי
דפוסים/התנהגויות שלי שחוזרות על עצמם, נושאים או תימות בחיי שאני יכולה להצביע עליהם ולומר:
את אלה אני רוצה "להשליך" מעלי, וכמו עץ בשלכת לשחרר מהם אחיזה
ולבחור אילו "עלים חדשים" אני רוצה להצמיח תחתיהם.
לרוב אני יכולה לזהות כמה דפוסים ובשנים האחרונות אני מיד מתמירה אותם באמצעות משפטי הא'ופונוופונו.
אחר כך אני עוברת לעשות הצבת מטרות ויעדים (לפי המודל של שאקטי גווין בספרה " לחיות מתוך שמחה").
לתת נושא של "מערכות יחסים" אני מקדישה תשומת לב מיוחדת ועונה לעצמי:
מיהם האנשים המשמעותיים ביותר בחיי כיום?
מה עשה כל אחד מהם עבורי בשנה האחרונה?
מה אני עשיתי עבור כל אחד מהם? (נטול טובת הנאה עצמית)
ה אם גרמתי אי נעימות לאדם הזה בשנה החולפת?
ובמידה ואני מזהה, אני יודעת ממי לבקש סליחה.
והסליחה לפי מייטב המסורת שלנו היא בת שלושה שלבים:
א.הודאה וזיהוי: אני מבינה שכהתנהגתי X את הרגשת Y
ב. אני מצטערת על כך ומבקשת את סליחתך
ג. אני מבטיחה לא לחזור על כך.
זה קשה!! כל כך קשה!
כי ההכרה בפגיעה שהתרחשה מול האחר מלווה הרבה פעמים בתחושת כניעה, וויתור על תחושת
"אני צודק", כי זה דורש מאיתנו להיות אמפתיים כלפי השני שלפעמים הפגיעה שלנו בו באה כתגובה על שנפגענו ממנו,
או כי אנו פוחדים מדחייה-מה יקרה אם לא יסלח? (מחיר של כאב ועצב).
ולא פחות קשה מכך זה לסלוח.
החדשות הטובות הן, שכאשר אדם מפוייס עם עצמו, יש סיכוי טוב יותר שיוכל להתפייס גם עם האחר.
קראתי היום מאמר יפה של טלי אהרוני על תהליך הסליחה על פי משנתה של וירג'יניה סאטיר וכך היא כותבת:
"..הסליחה היא תהליך תוך-אישי, פנימי שמטרתו להשכין שלום בתוכנו..
תהליך הסליחה הוא בין האדם לבין עצמו..מטרתו להביא לתחושת קבלה,שלימות פנימית ותואמות…
כאשר אדם מפויס עם עצמו יש סיכוי טוב יותר לכך שיוכל להתפייס גם עם האחר..
הסליחה מאפשרת לנו את החופש להמשיך בחיינו בהווה למרות הפגיעה שנעשתה בעבר,
אנו לוקחים את השליטה על מהלך חיינו ולא מנוהלים יותא על ידי הפגיעה שנעשתה בעבר.
סליחה מתרחשת כאשר האדם מפסיק לקוות לעבר טוב יותר"
מברכת אתכם שיעבור עליכן ועליכם יום כיפור משמעותי (עם או בלי צום)
שתתחברו לחיות שבכם
ושתצליחו להשכין שלום בפנימיותכם