לפני שבוע וחצי קרה לנו אסון

לפני שבוע וחצי א, הבן הצעיר של אילן (25), נמצא מת במיטתו. אילן קבל את ההודעה בטלפון , בשעות הערב המאוחרות , כשישן. אני ראיתי טלויזיה ולפתע שמעתי קולות נוראיים כשל חיה שנפצעה. בהתחלה חשבתי שזה מגיע מהטלויזיה, לאחר מכן חשבתי לבדוק מה קורה בחוץ, ואז קלטתי שזה מגיע מחדר השינה. קפאתי על מקומי…פחדתי להכנס…לא היה לי מושג מה זה, חשבתי שאולי אילן חולם ואכנס להרגיע אותו. כשנכנסתי, ראיתי את אילן בוכה ומיילל בקול שמעולם לא שמעתי לפני כן, כשבידו הטלפון הנייד ועל הצג היה כתוב "ט הבת שלי החמודה". והוא אמר לי "א נפטר". לא הצלחתי באמת לקלוט את המילים שהוא אמר. ראיתי שט עדיין על הקו, אך אי אפשר היה לדבר איתה בגלל היללות שלו. אז אמרתי לה שאני אחזור אליה כשהוא יירגע. באינסטינקט שלי פשוט נשכבתי עליו וחיבקתי אותו. התחלתי לרעוד….והדופק אתחיל לעלות, לאחר כמה דקות הבנתי שכדי לתפקד אני חייבת רסקיו. קמתי לשניה, טפטפתי לי ישירות כמה טיפול מתחת ללשון. תוך כדי כך התחלתי לקפוא מקור אז לבשתי סוודר וגרבי גרביים וחזרתי לשכב על אילן ולחבק אותו. שמתי לב שגם הוא רועד מקור. הסדין החשמלי עבד והוא שם על עצמו את שתי השמיכות שלנו. הוא המשיך לבכות עוד זמן רב ואני חשבתי מה לעשות. בהתחלה חשבתי לקרוא לאחד השכנים ואז חשבתי שאילן ממש לא יהיה מרוצה מזה אז החלטתי פשוט להיות איתו עד שיירגע. הוא סרב לקחת רסקיו. בינתיים הטלפון צלצל שוב, אני כבר לא זוכרת מי צלצל, בטוח ששוב ט, ומ…בכל פעם שהטלפון צלצל הוא התחיל שוב לבכות וביקש ממני לדבר. אני פשוט התנתקתי מכל הרגשות כי הבנתי שעכשיו אני צריכה לתמוך בו. לאט לאט הוא נרגע והצליח קצת לדבר איתי. לא ידענו את הפרטים. הוא בקש ממני לצלצל לאחיו ולבקש ממנו לדעת מה צריך לעשות. היה לי מאד קשה לספר לו. בהמשך הייתי צריכה לספר לעוד אנשים וזה היה קשה בכל פעם יותר ויותר. דיברתי שוב עם ט והיא קצת הוסיפה פרטים ואמרה שתגיע יותר מאוחר. אמרתי לה שתהיה עם אמא שלה, היא בטח צריכה אותה יותר….ואז מ הגיע . אילן שוב התפרק וראיתי שמ מנסה להיות "קול" כדי לתמוך בו. השעה כבר היתה ממש מאוחרת וגם ט הגיעה. שוב התפרקות….הם נראו גמורים. אוירה מאד קשה. המון שאלות ואין תשובות. המשטרה מעורבת, לקחו אותו לאבו כביר..ובאוזני הדהדו כל הזמן היללות הנוראיות של אילן. עברה בי לרגע המחשבה שתודה לאל שאני לא האמא כי אני לא בטוחה שהייתי מצליחה בכלל לשרוד את הכאב הזה….
אז עברנו שבוע קשה ביותר, מתיש , עם המון אנשים שהגיעו לנחם, ושאלו שאלות ואילן שמספר את הפרטים בפעם האלף בערך….והרבה חברים טובים שעוזרים והילדים והנכדים החמודים שמצליחים לגרום לאילן לחייך קצת….ויושבים שבעה בבתים נפרדים והילדים של אילן צריכים להגיע גם לשם וגם לכאן וכל זה עם שני תינוקות….ועוד יום ועוד יום….והעייפות מצטברת ואני כבר מותשת אבל אילן היה קצת בהיי ואני חושבת מה יהיה אחרי….והיום אנחנו ביום הראשון של חזרתו לעבודה והוא עבר די בסדר ולי פעם ראשונה היה קצת זמן לעצמי לבד….ופתאום לחזור לחיים, לצאת שוב מהבית, וכל אחד עוצר אותך ואומר כמה מילים….ואני עדיין לא מעכלת את מה שקרה, וכבר חוזרים לשיגרה ומחר נוסעת שוב לאיתמרוש המתוק, ולמחרת ללהב…והחיים שלנו ממשיכים. זה היה בום רציני, שההדים שלו עוד יישמעו לבטח בהמשך…
זה הכל להפעם….