מרגישה שאולי השם שנתתי מפחית ממי שאתה. כי הרי ברור שאתה הרבה יותר מזה (אבל זה גם 🙂
ואולי דווקא בגלל שאתה כל כך הרבה, אני לא מצליחה להכיל את כל שאתה אל תוך הכותרת
וויתרתי עליך בעצם עוד לפני שפגשתי אותך, אני מבינה את זה עכשיו כשאני כותבת לך. וכנראה שזה בכלל לא קשור אליך, כי הרי מצאת חן בעיניי. זה קשור אליי, זה קשור לזה שזה בעצם זה לא קשור, קשורה, אני.
אל תקשור אותי, תכבול אותי, תסגור אותי. אל תחנוק אותי. כי אז אני נעלמת. ואז כשאני לא מוצאת את עצמי אני נבהלת. אני הולכת לאיבוד בתוך האחר, ולא מצליחה להכיל את עצמי.
לא היה לי כוח או רצון להיות בקשר. לא נכנסתי, אך פתחתי את הדלת עבורך להיכנס. וכשהזמנת אותי אלייך לא באתי, לא רציתי להיכנס. לא לבית ולא ללב.
ונכנסתי מבלי לרצות באמת, והתפקידים התחלפו ולא נתתי לך להיכנס, אליי, ללב.
והיית כמעט כל מה שאני חולמת עליו בבחור. אבל הידיים שלך רעדו לפעמים וזה הרגיש לי לא מספיק גברי. ולא היית מצחיק, למרות שכל כך ניסית, וזה עוד יותר הרחיק אותי. ואני קהל כל כך קל לצחוק, מה שאומר שהמופע היה גרוע.
תראה אותי, מגיעה למופע. ולא משנה כמה, בהיפוך תפקידים נוסף, כשאתה היית על הבמה ראית אותי ואני לא ראיתי אותך. הבטת, התפעלת, הכלת. במופע הזה שלך, כשאתה על הבמה ואני הקהל, הפכתי לשחקנית הראשית ולא היה שם מקום לידי לשחקן ראשי נוסף. אז ניסיתי להפוך אותך לשחקן משנה, כי הרגיש לרגע שם לבד. ולמרות כל הכישרון, הסכמת, ואז לא, ואז כן. רצית, רצית אותי, עד כדי כך.
ואני רק המשכתי לחכות לרגע בו ימאס לך. כי כמה אפשר להיות בתפקיד משני כשאתה חושק בתפקיד הראשי.
ואז הרגע הזה הגיע. ואני לא בכיתי. אני, שתמיד בוכה, בדמעות של הפרידה הזאת כבר השתמשתי.
בכיתי על עצמי, בכיתי על הוויתור שלי על קשר, בכיתי על תחושת חוסר מסוגלות להיות באמת.
ושוב אני עושה את זה, כותבת לך אבל בעצם לעצמי. כותבת על עצמי. מרוכזת מדי בי.
היית משב רוח רענן בתוך החום הזה של תל אביב.
סליחה