לעבור טיפול פסיכולוגי דרך הרשת – מסע מרתק לנשמה

הדמעות מרטיבות לי את הכרית כמעט כל לילה בתקופה האחרונה והרבה פעמים גם ביום. אני מוצאת את עצמי בוכה ולפעמים נדמה לי שזה ללא סיבה ואני רוצה שמישהו רק יעטוף אותי ויעניק לי את תחושת הבטחון.לפעמים אני זקוקה רק לתחושת הבטחון והרוגע – לא צריכה את המילים. חבר טוב לא יכול להמצא שם כי קשה מאד למצוא את מה שצריך בדיוק למרות הרצון הכל כך גדול לעזור. חבר טוב ינסה להציע ….וזה מאד יפה, אבל לפעמים אני צריכה את העטיפה הזו שחבר לא יכול לתת. יש דברים שגם חברים הכי טובים בעולם לא יכולים לתת – הם נותנים אהבה ואכפתיות ממקום אחר באהבה אחרת, בדרך אחרת ממה שאני זקוקה לו עכשיו. אני אוהבת אותם בכל ליבי על הרצון והכוונה – אבל לפעמים אני צריכה אחרת.
תחושת ה"אין לי אוויר" עוטפת אותי יותר ויותר ואני יודעת שאני צריכה מישהו, מישהו שיוכל לזהות מתי אני צריכה מה, אני צריכה את הפסיכולוג שעכשיו יכול לעטוף אותי, לשתוק איתי ולתת לי לבכות בלי לנסות לייעץ אלא לתת מקום לבכי שלי – הבכי שלי  צריך עכשיו מקום, הצרכים שלי צריכים שיכילו אותם ומבאס ומכעיס אותי נורא שטיפול כמעט הופך למותרות במדינה המחורבנת הזו, במדינה שהלחץ הפרטי והלאומי הם כמעט חלק מלוח הזמנים שלי וכמה אני יכולה להקל את הטירוף הזה לאורך זמן בצורה יעילה. נכון, אני עוברת עכשיו תקופה קשה הרבה יותר ואני זקוקה לעוגן , מצפון מוסרי ומישהו לבכות על הכתף ולשמוע אההה….או שתיקה מחבקת.
זה אולי נשמע בלתי אמין בעליל איך אפשר לחבק ולבכות ולשתוק ולעטוף רגשית ולשמור על הנשמה דרך מסך שנתפס כמשהו מנוכר – איך שומעים את הבכי ואיך מרגישים את הכתף ואיך הופכים את הדמעות למילים ולמשהו בעל משמעות שיכול להרגיע או לתת לו מקום – פשוט כי הנשמה צריכה מקום לפרוק את המועקה. ולפעמים אנחנו עושים את זה בשיחת וועידה ולפעמים במייל ולפעמים ….בשתיקה, לפעמים אני צריכה את החיבוק העוטף והשותק. אני צריכה רק שתעטוף אותי, שתעניק לי את תחושת הבטחון והחום הזו ועד כמה שזה קשה או בלתי נתפס – זה קיים, זה אפשרי ויעיל ובשבילי זו דרך מצויינת.
שלחתי לו מייל קצר וכתבתי לו שאני צריכה אותו. הוא כבר יודע את ההתנהלות שלי ומתי אני כותבת ואיך ומתי אני צריכה שיחת וועידה או משהו אחר. באותו יום התפרקתי , לא ידעתי למה – הרגשתי כמו מפגרת שבוכה בלי סיבה על כל שטות. דיברו אליי ? במילה הרביעית בערך התחלתי ליבב. מישהו פגש אותי למטה וסתם שאל מה קורה – שאלה טרוויאלית כזו שלא באמת מחכה לתשובה – אלא ברמת הנימוס והרגשתי את הדמעות…כמו בשיר "ים של דמעות…" – אני עולה הבייתה ומתייפחת מבכי ומנסה לעזאזל להבין איפה הייתה נקודת השבר שפירקה אותי לגמרי.
ג. (הפסיכולוג שלי) הייה על הסקייפ באותו יום אחר הצהריים כדי לבדוק שאפשר ובבכי בלתי מוסבר הנהנתי שכן- ועברנו לשיחת ועידה. הוא שאל מה עניינים, מה קורה ומה קרה פתאום. לא ידעתי גם עכשיו מה קרה ולמה. הוא שתק. הוא הביט בי ושתק ורק הסתכל לי בעיניים ובאיזשהו שלב אמרתי לו תוך כדי בכי: תגיד, אתה פסיכולוג או לא – פסיכולוגים לפחות אומרים אהה…….הממממ. – תעשה את עצמך פסיכולוג והמשכתי לבכות. דקות ארוכות הוא שתק, הסתכל ושתק, ולאט לאט הרגשתי את הנשימות שלי הופכות להיות מאווררות יותר, הבכי היה רגוע יותר ואני הפכתי לאדם פסיכי – אבל קצת פחות. הדמעות קצת נרגעו להן לאט לאט -הוא המשיך לשתוק.
תגיד – אני אומרת לו , הרי לא אמרת לי כלום אז איך הפסקתי לבכות. הרי לא נתת לי עצה , לא אמרת לי מה לעשות, לאן ללכת, לא ממש בדיוק שאלת אותי מה קרה – רק שתקת. מה אתה – קוסם? אני לא עשיתי כלום הוא ענה לי. את עשית את מה שהיית צריכה. אני מרימה ופוקחת את העיניים במבט תוהה שאומר לו: תגיד, השתגעת ג. ? – לא, אני לא הייתי צריך לעשות כלום -הוא אומר, את היית צריכה מקום. את היית צריכה את המקום למצוקה שלך. מקום שיכיל אותך ואת התחושות שלך, את המצוקה שלך. היית זקוקה למרווח נשימה , לחלל הזה שיוכל להכיל את הכאב והדמעות שלך. אני רק נתתי לך מקום. את עשית – זו העבודה שלך, כולה שלך. אם תרגישי שאת רוצה ויכולה – נדבר על זה ביום אחר, רגוע.
חיבקתי אותו, לא הרגשתי שאני צריכה אותו מולי בחדר, במרחב המוגן – הוא המרחב המוגן שלי באותו זמן שאותו בדיוק הייתי צריכה באותן דקות. הוא חיבק אותי בשתיקה שלו, הוא נתן לי את המקום וחיבקתי אותו . כל כך חיבקת אותי – אמרתי לו, כל כך עטפת אותי ושמרת עליי ונתת לי את מה שהייתי צריכה באותו זמן בדיוק ובאותה דרך שהייתי זקוקה לה.
אתה חוצה לי את כל מסכי המחשב שבעולם, אני מתפרקת מולך ואתה נותן לי מקום לעשות את זה, אתה נותן לי עצה כשאני יכולה או זקוקה לה, אתה מחבק אותי ושומר עליי ולפעמים אתה בדרכך שלך (באותה דרך שכנראה אני לא אבין אף פעם) אתה שמח איתי, מתלבט איתי ועוזר לי לעשות את מה שאני צריכה בלי לשכנע אותי – רק מקשיב לי ולקיטורים שלי ולהסברים שלי למה אני לא רוצה……ובסוף, אתה יודע מה? אני עושה את מה שלא תמיד רציתי – שאלתי אותך איך זה קורה ואתה רק חייכת ואני עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות.
אתה בשבילי העוגן  והמצפון – אל תשאל אותי אף פעם  איך המסע הפרטי שלי – אתה יודע ואני יודעת ומרגישה.