לקח זמן עד שהסכמתי לפגישה.. כי התלבטתי, כי היית חמוד אבל לא נפלתי מהרגליים, כי בדיוק יצאתי מקשר שדווקא רציתי ועדיין ליקקתי את הפצעים.
ואתה היית עקבי, ולא וויתרת ובסוף התרציתי.
והיה נחמד, מספיק נחמד כדי שנפגש שוב.
ונפגשנו שוב, והיה אפילו עוד יותר נחמד. ואז הצלחת ליצור בראש שלי איזה סיפור שייחלתי אליו. ומשהו שם הרגיש נכון ובריא ונורמלי.
וחששתי שזה עוד אחד מאותם קשרים שאני בעיקר רוצה לרצות.
וחזרתי להתלבט.
ואז הגיע היום הזה בו כאב לי כל הגוף. ואני ניסיתי להבין מה הגוף שלי אומר לי. והבנתי שאני לא מסוגלת להכיל את ההתלבטות הזאת לגביך. אני צריכה לדעת. וכשאני לא יודעת, אני יודעת שזה לא. זאת האמת.
ובאותו יום שהחזרתי אותך הביתה, כי ביקשתי עוד זמן להבין איפה אני עומדת, הרגשתי שמשהו בי מקלוקל, שאני לא מצליחה לרצות דברים שטובים לי. הפרדוקס בין התחושות הקשות לגבי עצמי לבין זה שהכאבים בגוף החלו להתפוגג העלה סימני שאלה.
יום למחרת קמתי חדשה. אתה בחרת לסיים את הקשר, למרות שביקשתי זמן לחשוב. והאמת היא שהבחירה הזאת שלך הקלה עליי, והייתה נכונה ולגיטימית. כנראה שבכל מקרה זה היה הולך לשם.
עד כאן הכל טוב.
אז איבדת את זה, וכשנדחקת לפינה יצאו ממך חלקים שלא ידעתי איך להתמודד איתם. הבנתי שהאינטואיציה שלי הייתה נכונה, ולמרות שלא היו לי מילים לתת לעצמי כדי להסביר, פתאום הכל נהיה ברור.
אתה זה לא מה שאני צריכה. אתה זה יותר מדי. יותר מדי שזה כבר לא נעים.
ואני צריכה בעיקר להבין שאני יודעת. גם אם אני לא מצליחה להסביר לעצמי. אני יודעת.