קשה לי להסביר את זה, אבל כל השנים בימי הולדת, גם כילדה וגם כשהתבגרתי (למרות שאני תמיד מרגישה ילדה וזה טיפה עצוב כשאני רואה את הקמטים שלי…)
היו לי ציפיות גדולות מהאנשים סביבי, לחגוג לי, לקנות לי, להתקשר אליי, ולקרקר סביבי.
ממש זכורים לי מצבים שכשחברה לא התקשרה כעסתי, נעלבתי או אף בחרתי לא להתקשר חזרה.
מדהים לחשוב כמה אני רחוקה מכך היום, ומעניין עוד יותר לחשוב, כיצד להוות דוגמא עבור ילדינו על מנת שאולי להם נחסוך קצת מהדביליות הזו, בכל זאת, לא הכל צריך ללמוד על בשרך וצערך, לא? או שכן…
אז את הרוב קשה לי להסביר, ובכל זאת למה השנה היתה כה משמחת וטובה לי ביום הולדתי?
זאת אני יודעת להסביר ממש טוב
לא ציפיתי
לא חיכיתי
לא ביקשתי ולא תכננתי
כל שרציתי הוא להיות
להודות
להנות מהרגע
וכך יצא שמעולם לא הרגשתי יותר שלווה ושקט פנימי, כמו השנה כשחגגתי 42 חורפים. (במקרה שלי פחות עשרה כי אני בתאילנד ואין פה חורף).
גם כשבחרתי לחגוג בפיג'מה בלסדר את מדף הספרים של הבת שלי חצי בוקר.
גם כשלרגע תהיתי אם הייתי מעדיפה שחברה אחת תתקשר ותגיד רדי למטה אני אוספת אותך עכשיו (אבל להיות אמיתית, חברת אמת עשתה זאת יום קודם באהבה).
גם כשאני קונה לעצמי את עוגת יום ההולדת כבר שנים (כדי שיהיה על מה לשים נרות בשביל הילדים, וקצת בשבילי).
בחרתי להסתכל על מה שיש ולחגוג אותי.
אני ממש רוצה לאחל לך, למצוא את השקט הפנימי הזה, כמו אגם כחלחל ויפה בתוך הלב, מנצנץ לו ובוהק בשמש, ומחמם אותו, על אש קטנה, ברוב שעות היממה.
אם תרצי לשמוע עוד על איך מוצאים אותו, אשמח לסייע, כפי שאני עברתי תהליכים שעזרו לי למצוא את שלי.
ואם פעם יש רעש כלשהו (סופת חול או סערה) שבעטיו אני שוכחת מהאגם, יש לי סימן מוסכם עם עצמי, ואני יודעת לעצום עיניים ולהתחבר אליו שוב.
שיהיו לכולנו בעיקר רגעים של שלווה ושקט פנימי.
העולם משוגע ומסובך מדי, כדי שאנחנו נסבך לעצמנו גם.
