למה גברים לא זוכרים ונשים לא שוכחות?

במקרה לגמרי התגלגל לידי הספר למה גברים לא זוכרים ונשים לא שוכחות? של מריאן ג. לגאטו.
מה כבר יכולים לחדש לי?שאלתי את עצמי, אני הרי למודת ספרי הדרכה ועיון בנושא הזה. נדמה שכל עניין ההבדלים בין המינים חביב מאוד על הרבה חוקרים חרוצים ברחבי העולם. תיאוריות רבות כבר שמעתי וקראתי, חלק גדול מהן נשמעו לי מופרכות, עוד לפני שקראתי את כל האותיות הקטנות. אך בספר הזה שמחתי לגלות שני מרכיבים חשובים, מיד עם תחילת הקריאה:
1. הוא פשוט כתוב היטב. חוקרים ופרופסורים שמפרסמים ספרים כותבים אותם לעיתים בשפה שמזכירה לי את העבודות שהגשתי בתואר הראשון או השני, מלאים בהערות שוליים ואיזכורים. אינני טוענת שהספר הזה חף לגמרי ממונחים מדעיים ואיזכורים, אבל הכתיבה מצוינת. מה שעושה חשק לקרוא עוד ועוד.
2. הוא תמציתי ומדוייק, ולא חוזר על עצמו יותר מידי. בהחלט ייתכן שכבר נתקלתם בעבר בתיאוריות שמוצגות פה, אבל המחברת עשתה עבודה טובה. היא מסבירה את התיאוריות המדעיות כך שניתן להבין אותם, ולא צריך לקרוא כל משפט פעמיים.  בנוסף, היא לא ממחזרת את עצמה באופן שיטתי לאורך הספר, כמו שעשו כמה חוקרים שהוציאו ספרים בנושא לפניה.
אז מה היא טוענת? אנחנו שונים. הא! הפתעה!
לא ידעתם שגברים ונשים פשוט מאוד שונים זה מזה, נכון?
לא היה לכם מושג שההבדלים בין המינים משפיעים על התתנהלות שלנו בעולם?
ידעתם, ברור שידעתם. אבל אולי אחרי שתקראו את הספר תבינו מעט יותר למה זה כך, ותהיו סלחניים יותר כלפי עצמכם וכלפי אחרים. בעיקר מהמין השני.
בגדול, מה שקורה הוא שאנחנו הנשים לא שוכחות וזוכרות כל דבר קטן לטוב ולרע, פשוט מסיבה אבולוציונית!
בעבר הנשים תמיד היו המטפלות העיקריות בילדים.
לכן נשים היו חייבות לזכור מה עלול לסכן את הדור הבא. עליהן הייתה מוטלת האחריות לביטחונו של הדור הבא, והן היו חייבות לזכור ממה צריך להיזהר וממה להימנע. למשל איזה צמח הוא רעיל, היכן נמצאים מקורות מים מזוהמים ועוד.
הגברים לעומת זאת –  היו אחראים על הציד.
זיכרון מוחשי ומדוייק של סכנת חיים באחד ממסעות הציד יכול בקלות להביא לתגובה חרדתית. תגובה כזו עלולה למנוע מהגבר לרצות ולצאת שוב לציד.
זו בקצרה טענתה לגבי הזיכרון. אולי זה יענה לכם על התשובה למה הוא לא מסוגל לזכור שום דבר מהחופשה האחרונה בסיני (כן, זה היה מזמן…) חוץ מהעובדה שרבתם בסוף, ואילו את זוכרת שדיברתם המון והעליתם פתרונות לבעיות במערכת היחסים שלכם. אה כן, ובסוף היה לכם דיון פורה במיוחד שקידם אותכם מאוד מבחינה זוגית!
רגע – יש עוד: אנחנו לא שונים רק במה ואיך שאנחנו זוכרים, אלא גם בדרכי ההתמודדות שלנו.
אנחנו הנשים מקימות לעצמנו מעגלי תמיכה שיוכלו לעזור לנו במקרה של מצוקה, בעוד הגברים מתרגלים תגובות של "לחימה או בריחה" (זוכרים "פייט או פלייט" משיעורי ביולוגיה בתיכון? תיכף עוד קצת על זה…)
קל מאוד במהלך הקריאה להתחבר באופן אישי לדוגמאות הרבות שבספר.
אני למשל, פתאום יכולתי להבין למה סשנים שבועיים של שיחות בארבע עיניים שיזמתי עם הגרוש שלי, נחלו כישלון. הגיתי את המפגשים השבועיים בניסיון להקל על חיינו ולהפוך את התקשורת בינינו לקצת יותר ברורה ופשוטה.
אני לא ממש ישבתי במהלך השבוע וחיכיתי בכיליון עיניים לשעה בה יסתיימו כותרות הסיום בפרק של הסימפסונ'ס על מנת לומר את כל שעל ליבי. ממש לא. במהלך השבוע חלקתי שעות רבות של שיחות עם הסובבים אותי, כמו שמוגדר בספר" "טפלי והתיידדי".
מסתבר שבכלל בלי לדעת, גם אני, כמו אימותיי הקדומות לפני הרבה שנים, יצרתי לעצמי מערך תמיכה ריגשי כך שיכולתי לקבל תמיכה רגשית כמעט בכל רגע נתון.
הוא לעומת זאת בחר, כמו אבותיו, להתמודד עם בעיות בשיטת "פייט או פלייט".
אצלו, רחשי הלב של כל השבוע הצטברו להם ומצאו פורקן בשיחות השבועיות האלו. כך קרה שכל שבת בערב, בעוד אני באתי רגועה, ומוכנה לומר ש"עם כל הדברים הקטנים והלא חשובים שהיו השבוע אני אוהבת אותך יותר מהשמש הירח והכוכבים", הוא בא להוכיח אותי על חוסר הסובלנות שלי בבוקר יום ראשון שעבר, כשהבנתי שהוא שכח למלא דלק וביקשתי ממנו לטפל בעניין.

ואסיים במילותיה של המחברת:
ההבדלים בינינו לא חייבים לעורר מתחים ועימותים ביחסינו.
בסופו של דבר, הבנת ההבדלים תסייע לנו ליצור קרבה ושיתוף, וללמוד אלה מאלה.
הדמיון בינינו גדול בהרבה מהשוני, ויש ראיות לכך שאנחנו מסוגלים לטפח את הכישורים של בני המין השני לתועלת כולנו.
ובנימה אופטימית זו: צאו מהמחשב, ולכו לטפח את אהבתכם!
שלכם,
איזמרלדה.