אני הולכת לפתוח פה משהו חשוב לגבי ריצה. ספציפית ריצת שטח. כשהתחלתי לרוץ, אי שם לפני שנה וחצי (כל כך הרבה קילומטרים, משברי זוגיות ונעליים עברו מאז, שזה נראה כאילו הריצה הייתה חלק מחיי תמיד), התחלתי לרוץ בכביש. רגוע, יש אספלט, קצת שחור בעיניים אבל רק ככה לומדים להרים אותן מהריצפה ולהסתכל על הנוף. מה נוף? אמרנו אספלט….בנינים ווילות, נוף אורבני, בכל זאת גן יבנה… אחרי שכבר רצתי איזה 5 קילומטרים, זה המבחן להצטרף למתקדמים, אלה שקמים ממש לפנות יום בשבת בבוקר כדי לרוץ בשטח. הווופפפפהההה….שטח נשמע טוב. התלהבתי. יאללה, יורדים לשטח. בשטח יש נוף יפה, זריחה פה ושם, עצים מלאי פרי, פרחים, כותנה, קיצור, אוכלים ארוחת בוקר, סורגים סוודר ועושים מלא תמונות כי זה מה שעושים בשטח. נכון נשמע מושלם? אז זהו…יש פה קטע.
מה שלא ידעתי, כי אף אחד לא מספר את זה, זה הסוד הכמוס של השטח, הוא ששטח, זה לא סתם שטח, יש כל מני "שטח", יש שביל לבן, יש אבנים מתאבדות וגם מתגלגלות (אני מהאבנים, מתגלגלת, כמובן), יש בוץ, ויש חול. ועל זה אנחנו צריכים לדבר.
מה חולות עכשיו? אם הייתי רוצה חול, הייתי הולכת לים. משתזפת, משכשכת רגליי במים. אבל, לא, אני לא רוצה חול, אז למה להכניס לי אותו לריצה? למה גם לכאן הוא בא?
זה התחיל אתמול. ריצת הכנה למרתון המדברי. נו שוין, אחרי הסובב היה לי שקט מדי מבחינת מרוצים והקרוב ביותר שמצאתי לעשות בו חצי היה המדברי. מילא זה שאף אחד לא אומר לך שהמדברי זה בחול. בסדר, מדבר, הבנו, לא חייב כל כך הרבה חול, גם משה חצה את הים, מה הבעיה לחצות את המדבר בלי חול? נגיד שעם זה אני עוד יכולה להתמודד (יש לי עוד כמה שבועות לקלל את המדבר והחברים שלו ברומנית….יוצא מצחיק מאד, תאמינו לי), אבל למה לארגן לי ריצת הכנה בחול?
יום שישי בבוקר, ריצת הכנה למרתון המדברי במדבר ראשון לציון. יופי, ראשון, נרגעתי, איזה מדבר כבר יש שם….טעות! יש! ועוד איך יש. בעצם היה. עכשיו הכל אצלי בגינה. מסתבר שכדי להכין אותנו נפשית לחול, מרתון ישראל החליטו להטביע אותנו (לפחות אותי) בחולות ראשון. זה אפילו לא מצחיק, וזוכרים את הסיפור הידוע של "שעה אני מחפש את הים" …איזה שעה, לא ים ולא ברזייה, אגם מצאנו. כי בראשון יש חולות ואגם. או במילים אחרות, עושים עבודה יסודית, אם כבר להטביע אותי – חולות או מים, כי גם ככה אני לא יודעת לשחות, אז מה שבא קודם. האמת, הצליחו. טבעתי בחולות, עד שמונה בערב עוד ניקיתי גרגירי חול בין אצבעות הרגליים.
פרק שלישי בסדרת גברים בשטח. והיום, מורידים חולצה. בעצם אתמול. כהרגלי, אני רק שאלה. האם הסתכלתם במראה לפני שהחלטתם להוריד חולצה בפרהסיה ולהשוויץ בכל הצמיגים (אמנם לא צמיגי טרקטור, אבל עדיין, גם צמיג אאודי הוא צמיג). לא שמצבי טוב יותר, לא אומרת. הרי הקוביות היחידות שיש לי בבטן הן קוביות השוקולד שאני אוכלת. ותאמינו לי יש הרבהההה מאד כאלה, שוקולד משובח, בלגי ושוויצרי, 80% ומעלה, אני משקיעה בקוביות שלי. אבל, בגלל שאני מודעת לזה, אני לא מורידה חולצה בסוף הריצה ומשוויצה בהן מול כולם. קחו זאת לתשומת ליבכם (או הקוביות החסרות שלכם…רק אומרת).
עד שסוף סוף הצלחתי להישאר חולות free, קמתי הבוקר לריצשבת. הכי כיף ריצשבת. ועוד בכביש (טוב שזה היה כביש, כי נעלי השטח עוד לא התאוששו מאתמול). וראו הפלא …אחרי 5 ק"מ אני מוצאת את עצמי מול חולות ניצנים…
זו הנקודה בה הבנתי שזה הזמן לחזור אחורה, למה להתגרות בגורל, אם אתמול לא הצליחו להטביע אותי סופית, למה לאפשר להם היום? האמת היא שעוד רצתי איזה חצי ק"מ עד שבאמת ראיתי חולות (סקפטית שכמוני, לא מאמינה לשלטים או רמזים), ולפני שיהיה מאוחר מדי וגם חולות ניצנים יעברו לגור אצלי בנעליים כמו חולות ראשון, עשיתי אחורה פנה קדימה רוץ. הרי לא נרצה שגן יבנה תהפוך למדבר מכל החולות שאני אוגרת ואז נצטרך להעביר את המרתון המדברי לגן יבנה, כי כל המדבר אצלי בחצר.
היה באמת בוקר של כיף, בו הענק רץ לראשונה 7 ק"מ (לבד), תודו שאני מלמדת אותו מצוין להיות רומניה טובה ולרוץ לבד, בחושך, על אספלט. עם מלא תמונות משובחות (הרי רק בשבילן אנחנו רצים), ושיעור חשוב לחיים. פעם הבאה כשישאלו אתכם מאיפה השמש זורחת…הציצו בתמונה ותענו מיד
#לאן_את_רצה_TantiRoza
