בסדנאות שאני מקיימת לאימהות לילדים עם סוכרת נעורים, במפגש הראשון, אני נוהגת לחלק לכל משתתפת מחברת, ובדף הראשון ציטוט. אף אחת לא יודעת מה המשפט שמחכה לה בתוך המחברת, ובסבב הפתיחה כל אחת מתייחסת לציטוט שקיבלה.
יום חמישי בערב השבוע, מפגש ראשון של סדנת מרץ. האמא הראשונה שמדברת, גליה (שם בדוי) ילדה לפני חודשיים, ואז גם גילו לילד הגדול שלה סוכרת. נמצאת בחופשת לידה, הילד הסוכרתי בן 3, נמצא איתה בבית מאז האבחון, כי עדיין לא מצאו לו סייעת.
הציטוט אותו קיבלה "החיים הם לא לחכות שהסערה תחלוף, אלא ללמוד לרקוד בגשם" (מקור לא ידוע). כשפתחה את המחברת וראתה את המשפט, נאנחה, ונשענה אחורה. "WOW" היא אמרה, משפט חזק. ביקשתי שתשתף אותנו מה היא חושבת על המשפט, ואיך הוא מתחבר אליה.
"אני נמצאת עדיין בסערה. מאז גילוי המחלה" (ומיד היא מתקנת) "האבחון, אני לא מוכנה לקרוא לזה מחלה" היא מסבירה לנו, "החיים שלי הם סערה אחת גדולה. מצב הרוח שלי, ההתנהלות בבית, הכול בסערה. בלי רגע לנשום".
(כל הזכויות שמורות ל pixabay.com)
סיפרה לנו על ההתנהלות בבית, על הרישום המדויק שהיא מנהלת כל יום וכל היום, על ההיערכות שלה שבוע מראש לבישולים של כל השבוע, כדי שיתאימו לבן הסוכרתי. שיתפה כמה הלילות קשים, לילות לבנים בהם היא קמה מספר פעמים בלילה, להאכיל את הילדה או למדוד סוכר לילד.שאלתי מתי היא מספיקה לנוח, ואיך היא מטעינה את עצמה, הרי היא אחרי לידה, ועם ילד קטן נוסף בבית שלא הולך לגן במשך חודשיים. "אני לא" ענתה, והכאב נראה בברור על פניה "כשהתינוקת נרדמת אני חייבת להיות איתו, חייבת להעסיק אותו. כל היום אנחנו בבית".
שאלתי מה אהבה לעשות לפני הלידה, לפני אבחון הסוכרת – שתיהן כאמור קרו ביחד. בלי לחשוב יותר מידי ענתה "לצייר". "שנים ציירתי, אני אוהבת לצייר, אבל אי אפשר עכשיו. אני עסוקה מידי".
ואז שתקתי. הבנות האחרות אמרו לה "את חייבת למצוא זמן". היא הסתכלה עלי, הסתכלה על הבנות האחרות ואמרה בכאב "אני לא יכולה לחזור לזה עכשיו, אין לי זמן. בכלל, מאז שגילו את הסוכרת, יצאתי בסה"כ פעמיים מהבית. פעם אחת לפגוש משפחה שהבן שלה עם משאבת אינסולין, ופעם אחת למפגש הקודם. היום זו הפעם השלישית שאני יוצאת מהבית לבד".
שאלתי כמה מ 1 עד 10 היא רוצה לחזור לציור. 15 ענתה. ואז הזמנתי אותה לנסות פעם בשבוע, למשך שעה, להתפנות לציור. לפנות לעצמה זמן לזה.
ענתה שאי אפשר להכניס צבעי שמן הביתה בגלל הריח, אבל היא היתה רוצה לחזור למורה שלה לציור מפעם, לצייר אצלה, פעם בשבוע. ברגע שאמרה את הדברים היא הזדקפה, והחיוך חזר לה לפנים.
התרגשתי ושמחתי בשבילה.
ביקשתי מהאימהות האחרות לשתף במה שהן עושות כדי למלא ולהטעין את עצמן. התשובות היו מגוונות. אחת יוצאת לחדר כושר, האחרת יוצאת עם חברות, ואחת אוהבת לשבת מול הים. כל אחת מהן, אימהות עם "וותק" בסוכרת, מצאה דרך משלה לעשות לעצמה.
היא הסתכלה עליהן וחייכה, ואמרה ספק לעצמה ספק לנו "אני מבטיחה לנסות, אני חייבת".
כשנגמר המפגש והבנות הלכו הביתה, ישבתי במרפסת, מוצפת, מנסה לשחרר את האדרנלין והרגשות שממלאים אותי בכל מפגש כזה.
הזיכרונות שלי מלפני 11 שנה, לא אחרו להגיע. זוכרת איך הייתי כל כולי בתוך הסערה, בטוחה שסוף העולם הגיע. עטפתי את הילדה בכל מה שיכולתי, הסעתי למרפאה, לפסיכולוגית, לעובדת הסוציאלית, לדיאטנית, עודדתי, חיבקתי, הכלתי. לא עצרתי לרגע להטעין את עצמי ו…התרוקנתי. לא חשבתי בכלל שאפשר לרקוד, ובטח לא בסערה.
לא חשבתי לרגע שהסערה תחלוף, שאחרי הסערה והחורף, מגיע האביב והקיץ. לא עצרתי לרגע כדי לרקוד בגשם. הייתי עסוקה בהשרדות. היום אני כבר לא שם. היום אני רוקדת. גם אם קשה. בסערה, ובשמש, בחום ובקור. יודעת שסערות עלולות עוד להגיע, אבל תמיד אחריהן יגיע האביב, ושום דבר לא יעצור את הריקוד שלי.
לפעמים כשאנחנו מתמודדות עם קושי כלשהו, עם אתגר שצריך לצלוח, אנחנו מרגישות שהכול מסביב סוער, שחור, שאין תקווה. מיד לאחר האבחון של הסוכרת אנחנו לא רואות את האור בקצה המנהרה, לא רואות את השמש שעוד מעט תזרח, לא חושבות שזה בכלל אפשרי. אנחנו כל כך עסוקות בילד/ה הסוכרתי שאנחנו שוכחות את עצמנו, שוכחות את מי שהיינו לפני, מה היינו לפני. שוכחות מה אהבנו לעשות.
אם נעצור לרגע, נקדיש לעצמנו מחשבה אחת מהמחשבות הרבות שמציפות אותנו, נגלה שיש דברים שיעזרו לנו להטעין את עצמנו מחדש. שיעזרו לנו למלא את המצברים על מנת שיהיה לנו כוח להמשיך. בדיוק כמו שרכב זקוק לדלק, כך גם אנחנו זקוקות לדבר הזה, לפעילות הזו, שתטעין אותנו.
למחרת קיבלתי ממנה את ההודעה הבאה "עדיין מעכלת את התובנות מאתמול, לקחתי המון מהמפגש, מקווה ליישם בהקדם".
איזה כיף, עוד סיבה לרקוד.
גם את יכולה לרקוד בסערה. מגיע לך. מוזמנת לעקוב אחרי, או להצטרף לקבוצת האמהות ולראות כמה זה פשוט. בואי, מחכות לך.
