ערפל. בן הזוג שלי הציע לי לקחת את ההגה של הרכב שלו, שבו אני בדרך כלל לא נוהגת, כדי להפסיק את הוויכוחים הבלתי נגמרים והפנקסנות של הילדים בקשר ל'מי ישב באמצע'. 'תנהגי את' אמר בן זוגי ו'אני (כלומר הפולני) אשב באמצע'.
פעמים רבות כדי לקבל קצת שקט (אני רואה את סופר נני מזיזה את ראשה מצד לצד בזעף וחמלה על טיפשותי והאיוולת המשוועת), אני נדחפת בעצמי לישיבה אמצעית ברכב משפחתי ובלבד שיהיה פה קצת שקט.
אז למזלנו מי שנשאר על ההגה הוא בן הזוג שלי וידיו הבוטחות, שגם כשהוא שותה כוסית או שתיים, נתפס (ובצדק) כנהג בטוח ממני, פיכחת לגמרי.
נשארתי לצד הנהג. אחת הבנות התרצתה ויצאנו לדרך.
כמה מאות מטרים על הכביש המהיר כבר הבנו שאנחנו בתוך ערפל סמיך. הבהובי אורות הסכנה לא איחרו להגיע מכל עבר אבל שיווענו לרכבים סביבנו כי על כביש ריק נזקקתי לוויז והשתמשתי בו כדי להבין היכן הפנייה הנדרשת. בדרך הביתה.
חזרנו מארוחת ערב משפחתית עם אמי, אחי, אחותי ומשפחתה, שהוגדרה כארוחת פרידה מאחי האהוב, שנותר – בעיניי – ילד רגיש, ילד מחפש, עם כרטיס בכיוון אחד למדינת עולם שלישי ללא מטרה ברורה. אמי האלמנה, שילדיה הם כמעט כל עולמה, שבילתה בחברת בנה בכורה בחודשים האחרונים האלה בניסיון לפתור את החידה, נתונה בחרדות וחששות אבל לא מפסיקה להרגיע את כולם שיש לה הרגשה טובה ושהכל לטובה. שהשינוי בוודאי רצוי.
מידיי פעם הערפל התגבר והבנתי באופן גרפי למדיי את המושג 'לא רואה ממטר'. הילדים שלי, החיים בסרט, מיד נזכרו בהתרגשות בסצנות מזרות אימה מהסרט תחת אותו שם. מי מהם שנהנה ומי שהתמלא בחרדה, לפי אישיותם המיוחדת. לא עזרה לנו גם המוסיקה המלנכולית שבקעה מהרדיו של הרכב, שלשם שינוי גם ה'זמרת שאוזניה נתונות תדיר באוזניות ואיננה חלק מאתנו בנסיעות' אילצה את עצמה להסיר את האוזניות ולשמוע את מה שכולם שומעים. כי היה ערפל ושקט. אבל היה גם אקשן.
האם יכול להיות ערפל ושקט אבל גם אקשן? האם נכון שבהמולת הארוחה שבה ילדים בגילים שונים וקרקוש הצלחות עם ה'אוכל של סבתא' המחשבות על אי הוודאות של אחי היחיד, שנוסע ממש אל הלא נודע בלי מטרה מוגדרת – לפחות לא כזאת שנחשפת בפנינו – המחשבות, רועשות יותר ממה שמסביב?
הספר mindfulness מארח לי לחברה בוטחת בחדר השינה שלי מאז שרכשתי לעצמי אותו בחנות מוזרה ויקרה בשכונת אנג'ל בלונדון לפני ארבעה חודשים. מידיי פעם אני מעלעלת בו בעיון רב ומנסה לפצח את חידת הרגע והנשימה. בתוך עולם מודרני להפליא, מכעיס, מלא בהפרעות והסחות ובעיקר במה שצריך לעשות אני באמת מנסה להתכוונן ללהיות. להיות ברגע. אני כל הזמן ב'עשייה' אבל מודעת לחשיבותה של ה'הוויה'. לעיתים רחוקות כקונטרול פריק אני מאפשרת לעצמי להיות בשלווה סטואית.
רבים מאיתנו נסחבים למחוזות, שלא תיכננו. שמביאים אותנו למקום שמגביל אותנו גם אם נאמין בתוך תוכנו שאנחנו ציפורי חופש.
אחי היקר הוא שונה במיוחד באופן הנון קונפורמיסטי שבו בחר לחיות. לקח לי זמן, המון זמן, לכבד את זה ולנסות לא לראות רק את המחירים שהוריו – היום זו רק אמא אלמנה – וגם פה טמון שיפוט מצדי וסליחה- שילמו ומשלמים על בחירותיו ונפשו פורצת הגבולות.
אבל התשלומים, המחירים, כאבי הלב והחרדות הבלתי פוסקות, עם כל הצער שבעניין, אינם תמיד בראש מעייניו של נשוא החרדה. הבאנו לעולם את ילדינו היקרים שלא מתוך בחירה שלהם. המאמינים בגלגול נשמות יתווכחו על כך ויאמרו שנשמה בוחרת את הגלגול הבא שלה. את ההורים, המשפחה שבה תתגלגל בעשרות השנים שתחיה בגוף מסוים.
בין אם יש פה בחירה או לאו, אחד הדברים הקשים בהורות היא לקבל את הילד ללא שיפוט. לקבל את בחירותיו – גם אם הן שונות מאלו שייעדו לו – באהבה רבה. אנחנו חייבים להקשיב לילדינו. זה אולי הדבר האחראי היחיד שנעשה בגידולו.
אבל אם לא נקשיב לנשימותינו אנו. אם נשכח לנשום לעיתים קרובות בגלל ה'עשייה', אז נחטא לעצמינו ולילדינו. אז נהיה בערפל.
