אני מתהלכת כבר שלושה שבועות במשבר זהות מסויים.
בעת שקיבלנו את הבשורה מהאונקולוגית, הרגשנו צורך עז לחגוג את החיים. אסף הזמין לנו כרטיסי טיסה ותוך יומיים כבר ישבנו במטוס עם הילדים לאמסטרדם, אבל היעד האמיתי היה לטוס אל עבר הנורמליות.
וזה היה כל כך נכון לי, ובגלל שהכל היה מתוכנן מהרגע להרגע, מצאנו את עצמנו מתכננים תו"כ תנועה ובכלל שכחתי שם את המחלה. שכחתי קצת מה עברתי וממה אני כל כך פוחדת, והיינו רק אנחנו, דבוקים אחד לשני כמו מנסים להשלים את הגעגוע שהצטבר.
הניתוק מהיומיום של החולי היה כמו הכירורגיה האמיתית.
אחרי תקופה של חודשים ארוכים, שהרגישו ארוכים יותר מהזמן האמיתי שלהם, שבהם נשמתי, קמתי, ישנתי, אכלתי והקאתי סרטן,
חודשים שבהם הייתי אונקולוגית, חולת סרטן, אחת מתשע, יש שיאמרו אחת משמונה,
עכשיו אני מתקשה להבין או לעכל מי אני.
הטיפולים עדיין נמשכים, עירויים ביולוגיים, פיזיותרפיה לזרוע, בעוד שבועיים מתחילה הקרנות. מבקרת תכופות בבית החולים, מתאמת תורים ורופאים וטיפולים, כמו חולה מן המניין, יושבת בחדרי המתנה עם קרחים ומטפחות ומדוכאי חיסון במסכות סטריליות, ואני כבר לא ועדיין מתנהגת כמו כן.
האם הגיוני שכל כך קשה לנפש להתנתק מהמחלה ולהעביר ללשון עבר? הטוטאליות של התקופה הזו כל כך עוצמתית, כל כך חנוקה וחונקת, לא מותירה מקום לאוויר ולאור להיכנס והכל שם שואב לעומקים של שפל כמו חור שחור. אני עדיין חיה בשדה הגרביטציה שלו, לא מצליחה להתנתק ולזרוח כמו מי שהייתי. לא מצליחה להרגיש את הבריאות בראש ובלב, לא מפנימה.
וכשאני מנסה לזרוח ולשמוח, תמיד האור מתעקם לכיוונו של החור השחור הזה של הסרטן.
חגגנו בסוף השבוע הזה בר מצווה לאחיין שלי, הבן של אחותי. ביום חמישי בבוקר הוא עלה לתורה וקריאתו בניגון קולו הילדי, ריגשה אותי עד מאד. ומיד התגנבה לה המחשבה האפלה, מלווה במשאלת לב ובעיניים לחות שאזכה לראות את יותם וסער שלי חוגגים בר מצווה כי אין הבטחה בחיים האלו, כי יום קודם שמעתי שזהר גלס, שהחלימה מסרטן שד גרורתי בניגוד להשערות הרופאים, נפטרה במפתיע מחזרה פתאומית של המחלה בגיל 31.
הידיעה הזו כמו הגדילה והזינה את החור השחור שלי. ניסיתי לנער את הראש שלי, להעיף פיזית את המחשבה. אני לא היא, וכל אחד נולד עם גורל אחר, ועדיין הייתי רוצה עבורה חיים טובים בריאים ומלאים ומתקשה להשלים שלוחמת כמוה כבר איננה.
האם אי פעם אוכל להפנים באמת את הבריאות כשיש תמיד צל וחשש מהחזרה וצריך להביט מעבר לכתף?
ובתום הטקס, כשכולם כבר יצאו החוצה, הציע לי אבי להיכנס עימו אל ההיכל ולדבר את נפשי.
אני חייבת להודות, שהמחלה חוררה את תמונת האמונה שהיתה לי עד אז, כמו גם היא נפצעה, כמוני. ועם היחסים המורכבים שיש ביני ובינו במרומים, ניגשתי אל ההיכל לצד אבי היקר (שיזכה לחיים ארוכים וטובים), עצמתי עיניים וכשניסיתי לומר בלחש את רחשי ליבי, פרצתי בבכי. תערובת דמעות של פחד והודיה ותפילה וכעס ותקווה. וקיוויתי שההוא במרומים ידע לקרוא את הלב שלי גם בלי שאדבר.
אז מי אני עכשיו? חולה? בריאה? אונקולוגית בפועל או לשעבר?
אני בעיקר שלמה עם הבריאות אבל עוד שבורה מהחולי.