בייבי בום – ללדת בלי הריון

חברות שחוו הריון מלא שבסופו לידה ספרו לי על פלא הבריאה, על הילד שנולד אחרי תשעה חודשים קלים או קשים אבל בסופם של אלה ילדו את פרי בטנן, ובטון פטרוני שכזה הוסיפו שמי שלא חוותה הריון לא תבין את זה לעולם. יכול להיות שזה באמת ככה, אני בטח לא אבין – אבל אני מבינה חלקית "קצת" לידה.
הייתה לי עובדת זרה שהרתה וליווינו כמעט את כל מהלך ההריון. בעל לא היה בנמצא והיא בעיניה בקשה שנלווה אותה בתהליך. לצורך העניין הייתי סוג של עובר כי לא ידעתי מהו הריון, מה עוברים, מה מרגישים , מה עושים – אם בכלל, איזה בדיקות עוברים ומתי – אבל כמובן שהסכמתי. בדיעבד אני לא יודעת אם הסכמתי כי משהו בי התכווץ, המחשבה והתחושה שהיא תהייה כאן, בארץ זרה, לא דוברת את השפה והיא תהייה חשופה לבדיקות שהיא לא מכירה (לפחות לא בישראל) הרגשתי בבטן ובלב שאני אהייה איתה. אף אחד לא אנס אותיי, לא שכנע אותי, לא הפציר בי , אף אחד לא עשה את זה – מלבד הלב שלי.
ליוותי אותה עם הפתקים והבדיקות וטיפת חלב ואולטרה סאונד, ובדיקות דם וגניקולוג והרשימה ארוכה….החזקתי לה את היד וניסיתי להסביר את מה שהסבירו לי ולחבק את הפחד האובייקטיבי שלי ואת הסובייקטיבי שלה. לא רציתי להבטיח שיהיה בסדר – כי אם יש משהו שאני מתעבת זה הביטוי "יהיה בסדר" – מישהו יודע את זה? הבטיחו למישהו? יש איזו פוליסה לנושא? – אף אחד לא סיפר לי.
כמו כל אחת שהרתה וילדה אתן בטח יודעות שלפעמים יש בחילות ולפעמים יש דימום שאין לו משמעות ויש כאלה עם, ועם הסימפטומים האלה צריך להגיע לרופא ועם אחרים לעשות בדיקות או ללכת לבית חולים לבדיקה אחרת שאין בקופת חולים. יכולתי רק לנסות להרגיע וללטף את הפחד, לא יכולתי יותר גם אם רציתי עוד.
ראיתי איתה את העובר באולטרה סאונד, הקשבנו לפעימות הלב והרופא הסביר לה מה רואים (למרות שאני לא ראיתי ולא הבנתי כלום – מודה), אבל לפעמים פעימות הלב הן התחושה הכי חיה שיש והסבר של הרופא, ההסבר המאה ושלוש שהוא נותן למטופלת שלו – הוא הסבר מייגע, קצר וחסר אמפטיה כי הוא קצת קצר בזמן ואין לו ממש זמן לשאול איך את מרגישה מול מה שאת רואה ומרגישה באותן דקות מרגשות.
מפתיע עד כמה מהר יחסית "עבר" לו ההריון שלה עם הבדיקות השונות והתחושות המשתנות ומצבי הרוח. לא לכל דבר היה לי מענה ובוודאי שלא יכולתי להיות השותף הטבעי שהיה אמור להיות – אבל ידע להעלם באותם ימים , אולי ככה זה עובד אצל רובם, לא יודעת
הרגישה כאבים ואני לא יודעת מה זה צירים, אני לא מכירה כאב של ציר מה הוא ואיך הוא מרגיש וכמה זמן הוא לוקח ומתי צריך לסוע לבית חולים למרות שהסבירו לי ואמרו לי וגם סיפרו לי מה הסימנים. באותו זמן שזה קורה – מי זוכר את הסימנים? מי זוכר כל כמה זמן? מי זוכר אם זה מים או פיפי? מי זוכר אם זה צירי ברסטון-היקס (היום אני חושבת שאני כבר יודעת….). פעמיים הגענו לבית החולים ונרשמנו והיא עברה את כל הבדיקות עם דמעות ועיניים נפוחות ויכולתי רק לחבק ולקוות בשבילה שהכל יעבור בשלום. פעמיים חזרנו כלעומת שבאנו ובין השורות שמעתי את הרופא אומר שאם לא תלד עד מחרתיים תצטרך לעבור ניתוח קיסרי. שמעתי ולא ידעתי. התלבטתי אם אומרים או לא – שאלתי חברות, התייעצתי עם הגניקולוג והוא הסביר לה אבל לא היה שם ולכי תאמיני למישהו שליווה אותך בהריון אבל לא היה איתך כשכאב לך.
עברו יומיים והגענו לבית חולים וכל הפרוצדורות והניירת והאולטרה סאונד ולא לאכול ולא לשתות כי עוד שעתיים ניתוח קיסרי.אהה…..המיילדת מוסיפה שאפשר גם לנסות להפוך את העובר (?) ומנסה להסביר לה באנגלית שגם אני לא מבינה ובטח שהיא לא ברגעים לחוצים כאלה. האמירה היחידה שהייתה ברורה לכולנו היא שהיא לא רוצה כלום – רק ניתוח קיסרי שעליו קצת הצלחנו לקרוא ולהבין, למרות שמי מצליח להבין משהו בסיטואציה כזו. ניסתי לאתר איזו חברה שדוברת את שפת אמה כאן בטריטוריה, אולי מישהי שהיא מכירה שתרגיש יותר בטחון. עמדתי לידה ודמעות זלגו מעינינו. לפעמים דווקא הידיעה וחוסר האונים בשל הידיעה ותחושת חוסר שליטה הם שיכולים לפרק אותך לרסיסים.
עברו שעתיים וכמו שעון שוויצרי (מפתיע, לא?) היא נלקחת לחדר ניתוח? (חדר לידה) ולא, היא לא נכנסת בלעדיי. זה ממש לא היה בתוכניות שלי ממש, במיוחד כשלא עברתי תהליך כזה. לא ידעתי איך זה עובר, מה עושים, מה מרגישים, מה רואים, מה צריך לעשות ובינתיים האחות נותנת לי איזה משהו לעטות על ראשי ועל נעליי. הבטחתי לה שלא יעשו כלום (שאלתי את האחות והיא הבטיחה לי), ניסיתי להרגיע , לא נראה לי שממש הצלחתי.
תוך דקות נכנסתי והיא שכבה שם בחדר מחוברת למוניטר ועירוי ואולי לעוד כמה מכשירים (מי זוכר?) אני רק זוכרת שנתנו לי כסא לשבת לדבר אליה ולהחזיק את ידה ולספר לה מה אני רואה (קצת) ומה אני שומעת (הרבה). אולי דקה או שתיים אני שומעת אותה נאנקת אולי מפחד, אולי מחוסר אונים, אולי מתפילה – אין לי מושג, לא נראה לי ששום מילה בעולם הייתה מנחמת או מקלה אולי היד שלי נסכה בה סוג של בטחון, האמת? זה לא היה חשוב, היה לה חשוב שיהיה לידה מישהו שהיא מכירה והיא בוטחת בו. דקות ספורות עברו ואני שומעת צווחה בריאה כזו ורופא מרים לי באוויר לשניות ספורות תינוק אדום וביקשתי שיביא אותו אליה, שרק תראה ,אפילו לשניות, אבל שתדע ותרגיש שהיא ילדה בן.  שתנשום אותו אפילו לשניות ותחייך, אני חושבת שחייכתי איתה והדמעות ירדו לשתינו. ככה באים ילדים לעולם. למדתי.
ראיתי מה עושים ואיך מניחים אותו מן הסתם לבדיקות ראשונות, ואני מספרת לה, והיא שומעת אותו צווח, היא נלחצת ושואלת אם הוא בסדר ולמה הוא בוכה ואז כבר היו כבר למיילדת שלוש דקות להסביר. פתאום בלי להתכונן, בלי לומר אפילו מילה – המיילדת מניחה את התינוק בזרועותיי, הסתכלתי עליו ועליה ולא ממש הבנתי מה קרה. ילדתי -? לא. אולי כן בלי לדעת. אין לי מושג אבל כנראה ש"ילדתי"  ואני בתהליך של הלם, ילדתי בלי להרות. כנראה שיש ניסים.
המיילדת מניחה את התנוק בזרועותיי ואומרת לי :בואי ניקח אותו לתינוקיה  בואי – אני שואלת אותה? את מבינה שזה לא התינוק שלי, נכון? כן היא אומרת….בואי. אין לי המון זמן לחשוב מה עושים ואני הולכת לצידה בצעדים מהירים. אני מסתכלת בו ,אין לי מושג אם הוא הסתכל עליי, זה לא קל המסלול הזה מחדר הניתוח (כן, זה חדר ניתוח), אומרים שזה פלא הבריאה הלידה והתינוק. כנראה שיש בי איזה פגם מולד כי לא הרגשתי התפעמות יתר, הרגשתי שאני נושאת את התינוק שלה, בראש הדהדה לי השאלה : למה? למה אני לא מרגישה נפעמת? לא נדהמת? הוא נראה לי תינוק. חמוד כמו שתינוקות נראים. קצת צורח – ואני שואלת את את המיילדת אם זה נורמלי – היא מסתכלת עליי כנראה בתמהון ותוהה אם אני נורמלית.
את מבינה שזה תינוק שעכשיו נולד? איזה דיאלוג מטופש והזוי – כן אני אומרת לה, אבל אמא שלו בחדר אחר ואני ממשיכה להתבונן בו. הוא כבד את יודעת – אני אומרת לה, הוא לא מדהים היא שואלת? כן בטח, הוא מקסים – אבל הוא של אמא שלו אני מזכירה לה.
הגענו לתינוקיה ושוב כל מיני ניירת, המיילדת מחליפה מילים עם האחות שם ואני מקבלת צמיד ואפילו לא מסתכלת מה משורבט שם, אני מזכירה לאחות שזה לא הילד שלי ואמא שלו כנראה עדיין בחדר לידה. כן כן היא כאילו נוזפת בי, זה בסדר היא מסבירה – זה אישור זהות שמותר לך להכנס לתינוקיה והנה כאן המיטה שלו. "מה עם אמא שלו אני שואלת? " – אל תדאגי יהיה בסדר, וכאן אין לי שליטה על "אל תדאגי".
את יכולה להשאיר אותו כאן, תחזרי אל החברה שלך – ואני כמעט בטיסת קונקורד חוזרת אלייה, מספרת לה. היא פורצת בבכי , סוג של הקלה אני מנחשת, כן- גם זה, אבל היא פוחדת שייקחו לה אותו. אני מראה לה את הצמיד שעל היד שלה כבר וגם על שלי וגם על שלו. בדקת ששמו את זה בדיוק עליו? כן מותק, אני אומרת……..היא מותשת, חצי מחייכת , חצי בוכה, אני מלווה אותה לחדר. מכסה אותה בשמיכה וחושבת שזה הזמן לישון – זה בדיוק עכשיו, וכנראה שככה תינוק לעולם, ואני יכולה לומר ש-ילדתי.
לא זה לא קל ללדת כך, לגמרי לא – מיליון מחשבות ותחושות ואני יוצאת החוצה על הספסל שם קצת לאוויר, עוצמת עיניים  , לוקחת אוויר ומתחילה להבין שכן – אולי זה פלא הבריאה , אבל תינוק חדש בא לעולם.
מזל טוב.