כבר סיפרתי פה באחד הפוסטים, שברגע שנכנסתי להריון השלישי שלי, הרגשתי שזה הזמן שלי לפרוח.
חשבתי הרבה מה אני יכולה לעשות ובמה אני יכולה לתרום לאחרים מעצם היותי מדריכה להתפתחות תינוקות ואמא בפעם השלישית אוטוטו.
החלטתי לכתוב סדרת פוסטים בפייסבוק שייכתבו בצורת יומן של אמא.
החלטתי, אבל הייתי בתחושה כזו שאני לא באמת בטוחה שמישהו יקרא את הפוסטים, ושזה יעניין מישהו בכלל. זה לא שיש לי קהילה ענקית בפייסבוק, אלא פשוט דף עסקי צנוע עם כמה מאות לייקים.
אבל החלטתי. ואפילו שבאותה תקופה לא היה לי פשוט לכתוב את עצמי ולכתוב בכלל, הלכתי על זה. אמרתי לעצמי: "תנסי, מקסימום זה יצליח".
ליומן הראשון קראתי #יומנה_של_אמא_בדרך. ליומן השני קראתי #יומנה_של_אמא_ל3.
יומיים אחרי שילדתי, עוד בהיותי שוכבת בבית החולים "לניאדו" עם תינוקת פצפונת שמתעוררת לאכול ונרדמת, ובוכה בעיקר בלילה, העליתי את הפוסט הראשון של #יומנה_של_אמא_ל3.
הפוסט לווה בתמונה בה משפט אחד פשוט: "אל תשכחי להאמין".
סיפרתי בפוסט הזה על איך המשפט הזה מתחבר בדיוק למה שעבר עליי בשבועות שקדמו ללידה. סיפרתי על היפוך חיצוני שעברתי בגלל שהעוברית לא התהפכה למצג ראש, ועל אמונה בעיקר. על אמונה שמה שהכי נכון לי ולעוברית יקרה, על אמונה בגוף, ביכולות שלנו ובאינטואיציה.
כמה שעות אחרי שהעליתי את הפוסט הזה, חברה טובה ממקום העבודה הקודם (שכבר פחות היינו בקשר) כתבה לי תגובה ושאלה אותי שאלות בנוגע להיפוך. היא סיפרה שהיא באותו המצב שאני הייתי, שבוע מתקדם עם תינוק שלא התהפך ושהייתה רוצה להימנע מניתוח קיסרי (ושלא ישתמע שניתוח זה רע). מיד הגבתי לה, שוחחנו וסיפרתי לה את כל הסיפור, מה בדיוק עשיתי, אצל מי בוצע ההיפוך, טיפים חשובים, וזהו. איחלתי לה המון הצלחה וחיכיתי להודעה שבה היא תבשר לי שהיא ילדה בשעה טובה.
מה שלא הבנתי, זה עד כמה השפיע עליה הפוסט הזה שלי. לא הבנתי את זה עד שקיבלתי את ההודעה הזו בבוקר אחד:
"לפני שבוע הלכתי להיפוך בשכנוע סופי שלך! הפוסט שלך היה כמו סימן בשבילי. ההיפוך הצליח. נולד לי לפני יממה תינוק מהמם בלידה רגילה. תודה על השיחה שעשית לי. לא יכולה לתאר לך כמה אני שמחה שקראתי את הפוסט הזה וכמה השיחה הזו עזרה לי."
ואז הבנתי, אני באמת יכולה לגעת באנשים. ההצצה הזו לתוך החיים שלי עוזרת לאחרים להבין שהם לא לבד, נותנת להם אולי עוד נקודות למחשבה. הבנתי שאולי אני באמת עושה משהו טוב.
הפרוייקט האישי הזה שהתחלתי בחששות ובמחשבות של "מה יגידו" או "מה יחשבו" הפך להיות משהו שעד היום אמהות עוצרות אותי ואומרות לי שהן ממש נהנות מהכתיבה ומהסיפורים שלי. את האמת, בכל פעם שאומרים לי את זה אני מתרגשת מחדש ומודה על זה שהלכתי עם זה עד הסוף. לא אפשרתי לחששות שלי להשתלט עליי. ואם הצלחתי לגעת במישהו, ולו במעט, מבחינתי זה שווה את הכל. וזה מה שגורם לי לרוץ, להתיישב ולכתוב עוד ועוד. עוד סיבה לכך שאני מבינה שבחרתי נכון, להתעסק במה שאני הכי אוהבת, לגעת באנשים, באמהות ובתינוקות. וזה בדיוק מה שמזכיר לי, להאמין.
ואם בא לכם להציץ קצת אל תוך המסע הזה וזה קצת סיקרן אתכם:
בפייסבוק- קרן- בית להתפתחות תינוקות
באינסטגרם- keren_babies_house
