"אם השיחה לא מפסיקה ברגע זה, אני מוצאת לעצמי קיר להכנס בו עם האוטו ומסיימת את הסיוט הזה עכשיו!" אני צורחת תוך כדי מונולוג שלו, כשאני בנסיעה, בדרכי לעבודה. בוקר טיפוסי נוסף.
הוא נכנס ללחץ אני יכולה לשמוע את הזיעה נוטפת לו על הפנים מפחד שאני אמות ואשאיר אותו לבד להתמודד עם העולם הזה. העולם הזה שגדול עליו בכמה מידות, ועוד הוספתי לו כמה צאצאים לדאוג להם – זה בכלל….
הוא מדבר בלי סימני פיסוק, אני שומעת אותו, הוא צווח את החיים שלו את ההרס, החורבן, ההשפלה, חוסר כבוד. אני יכולה לראות אותו מאחורי המילים. הגופיה שלו כבר בטח רטובה מרוב זיעה, הפה שלו יבש ומצחין. ככה זה, אחרי שהוא לא ישן כל הלילה, כי הוא היה צריך להגיד לי. הדיבורים הלייליים… ולא דיבורי אהבה, או תשוקה, או כאלה שיעיפו אותנו לאויר ויחזקו את הקשר שמזמן כבר רופף. אני מזהה את זה בשקשוק המפתחות מחוץ לבית, ואפילו בספרינט שבו הוא נכנס עם האוטו לחניה של הבית. שומעים את המנוע ממרחקים. הדמיונות שלו כמו מפלצות ענקיות עם עיניים, מאיימות על החיים שלו, מעצימות את הפחדים שלו.
תעשי את עצמך ישנה, אני אומרת לעצמי. אל תעני, אל תזוזי, אל תנשמי. "אני יודע שאת שומעת, מה את חושבת לעצמך, שאת יכולה לעצום את העיניים ולהתעלם ממני? אם היית תומכת בי, עוזרת לי. את יודעת, אמא שלי עזרה לאבא שלי כל החיים, אחותי עזרה לבעלה. את לא עוזרת לי. החברות שלך והעבודה שלך יותר חשובים לך ממני".
האמת, אין לי כוח אפילו לענות. בשלב הזה, אני לא עייפה מחוסר שינה, אני עייפה מההתמודדות עם בן זוג שהחיבור שלו למציאות מטושטש, שלא למד כישורי חיים ואני צריכה להוביל אותו כל הזמן. וכשאני בתוך השמיכה החמה או הקרה, תלוי בנקודת המבט, אני שואלת את עצמי מה יועיל אם אני אענה או אגיב?
אני כבולה למיטה, לשמיכה. כבולה גם אליו. גורלי קשור בגורלו, אז מה אם הוא ילד שביעי חינוך מיוחד? את לא יכולה להתעלם ממנו, ואם הוא היה מרותק לכיסא גלגלים? אני מסרבת להתחבר לקולות האיומים האלה, אני את חיי הקדשתי לו ושולחת לו גלגלי הצלה השכם וערב. לפעמים גם מתוך השמיכה לוחשת לו: "בא, תשאיר את הטרדות לבוקר. נפרק את זה ביחד, כשהאור עולה והשמש זורחת, המציאות מתבהרת, הכל פשוט יותר. תנשום". לפעמים מחבקת ומלטפת כל הלילה, גם כשהגוף מדיף ריחות רעים, ריחות של סבל, דיכאון וזוועה. באותו לילה הוא לא מתמסר ולא מושיט יד לגלגל. הוא עומד באותה נקודה, רוצה לוודא שאני שומעת ומדליק את האור. אני במערבולת, מתה לקום ולצרוח, לבקש שיפסיק שזה לא פתרון ככה. אני מוותרת. הוא אובססיבי. למילים.
כשמתחיל להאיר, הבהלה עוטפת אותו לגמרי. הילדים תיכף יקומו! בוקר, התארגנות ליום חדש. לא! הוא לא יכול! והוא בורח. נועל את עצמו בדירת המרתף. לא רואה ולא שומע. בשבילי, אתמול לא נגמר, הוא התחבר עם היום. נשימה עמוקה, מודה אני? כן. מודה על מה שיש. מקלחת, צחצוח שיניים, מעירה, מלבישה, מאכילה, מתלבשת, מתאפרת – מיליון דולר!
"בעלך הוא בטח המאושר באדם, הוא חייב להיות לא פחות ממך!"
צחוק הגורל.