רץ אלי, ישר לפנים, ושלף את משקפי השמש שמסתירים אותי. אלמלא היה זה ילד רזה וחמוד למראה, הייתי בטח צורחת. אחריו רצה אישה מבוגרת וצעקה – לא!! לא!! תעזוב את האישה!! תחזיר לה את המשקפיים!!
ואלי אמרה:
– אני מצטערת, אני מצטערת…
– זה בסדר, אמרתי. זה בסדר.
– הוא לא יכול כשהעיניים מוסתרות. הוא משגע אותי ומוריד לכולם את המשקפיים.
החזירה את המשקפיים, הרמתי בפוזה על האונה הקדמית. בכל זאת, הוא לא יכול כשהעיניים מוסתרות. נעמדתי. הוא נצמד לי לרגל, בחיבוק.
תעזוב אותה, היא פקדה. הוא לא התרשם. גם אני לא.
– אני מצטערת, אמרה וחייכה במבוכה גוברת.
– זה בסדר, אמרתי. זה בסדר.
– קצת ילד מיוחד, אמרה והסתכלה לי בעיניים.
– הבנתי את זה. זה בסדר. באמת.
– זה בלידה. לידה קשה מאד. הבת שלי סבלה הרבה.
– אני מבינה. הוא חמוד. זה בסדר.
– ממש דקה אחת לא היה חמצן, ונגמר עלינו העולם.
– הוא חמוד. באמת. הכל בסדר.
– להורים שלו, קשה עד היום… את יודעת. טוב שיש סבתא.
– כן. במיוחד סבתא טובה כל כך שלוקחת אותו לים. כל הכבוד לך. עושים כיף.
– קשה להם. ילד ראשון. לא חשבו שאולי יהיה ככה.
– מי חושב…
– בגן שלו יש מקרים הרבה יותר קשים. הוא ממש, יש לו סיכוי, את יודעת.
– כן. אני בטוחה. הוא חמוד.
תעזוב את הרגל של האישה. בוא. נלך לאכול גלידה בקפה. בוא חמוד שלי. בוא. להתראות לך, מתוקה.
הלכו.
המשכתי לעקוב בעיניים אחרי הילדים שלי ששכשכו במים. מה יכולתי להגיד. שכחתי לשאול אם ילדה בבית או בבית חולים. איזה בית חולים. מה זה כבר משנה. כל כך הרבה עניינים כאילו נדחקו, עברו לשולי הקיום, בעקבות המלחמה הזו, והגן הלאומי בקיסריה שנפתח חינם לדרומיים החזיר, לרגע. יופי לי. בחצר האחורית של שכונות הגולף וריהוט הגן של רוה"מ. אסופת מנותקים, העזתי להתקטנן בימי מלחמה, ולהודות מדכדוך התחתית על מה שיש.