"ואני דווקא מרשה לך לכתוב איזה פוסט על הכל…" היא כותבת לי למחרת. יום אחרי הפעם השנייה שלה אצלי והראשונה שלה בסוג חדש של עונג, שעוד מעט אכתוב עליו, כי אני יושב וחושב על מה אכתוב, איך אעשה סיכום ביניים לדמות שצריכה להישאר אנונימית אבל אמיתית לגמרי. ולוקח לי רק כמה שניות להבין שבעצם האנונימיות טבועה בסיפור מבלי שאצטרך להתאמץ, כי היא כל כך אישה, כל כך אמיתית מולי, ונסתרת מול כולם. כל שעליי לעשות, לפיכך, הוא לכתוב על מה שקרה, והנה, אני מתחיל.
הסיפור שלה מתחיל בחוסר. חסר לה. יש הכל אבל חסר לה. מכירים כאלה? אל תלכו רחוק, כמעט כולנו עונים להגדרה. יש בריאות, יש בית, יש ילדים, זוגיות, עבודה, קריירה, יש חופשה, יש שגרה… ויש עמוק מתחת לפני השטח גם את הבורות העמוקים. את מה שחופשה, וקריירה, וילדים, ובן זוג והרבה שנים יחד לא יכסו לעולם. כי בור של חוסר לא מתמלא ממשהו אחר. וחסר לה. והיא פותחת את זה מולי ומשתפת בהתלבטות, אם להגיע, אם ליצור את הסוד הגדול הזה שצריך להכניס לתרמיל הדרך שלה מכאן ועד עולם. כי הוא לעולם לא יסכים, כי הוא לא יאפשר ולא יבין. אבל היא רוצה, והיא באה. היא רק צריכה לחשוב עוד קצת. לשאול אותי שאלות, לוודא שהיא בידיים טובות.
רוני, תפתח יומן.
כמה לחץ היה שם, בפעם הראשונה. והיא, שכל כך מודעת לעצמה הזהירה אותי: רוני אני בלחץ, יהיה לי קשה להשתחרר. הרגיש לי כאילו היא מכינה אותי או את עצמה לאפשרות שזה פשוט לא יצליח. אט אט הובלתי אותה אל תוך העונג, משיכת יד ומשיחת שמן, ותנועות מעגליות והולכות וחוזרות שחוקרות את גופה ומפייסות את השרירים המתוחים, עד כמה שמתאפשר באותו הזמן, ומשם בטיפוס של נשימה מתקצרת אל מחוזות העונג המיני, אל סף האורגזמה, אל איפה שכבר טיילה הרבה פעמים, אבל לא איתי ולא ככה. ופתאום שוב הקושי מתנגד, מעכב, והמפגש שהחל בהתבוננות ספקנית לעבר ההר הגבוה שיש לטפס, והמשיך בתנופה יפה לכיוון הפסגה, מחשב מסלול מחדש ואנחנו צמודים, יד ביד ועין בעין מדברים על מה שקרה כאן ומבינים שהיה פה הכל – עונג, וקושי, ובניה של אמון, ורעשים שקשה להשקיט, והמון המון לחץ שרבץ עליה.
רוני, תפתח יומן.
הפעם השנייה שונה. תמיד. ואני לא נכנס להשוואות כי זה יכול להתפתח בכל מיני כיוונים. אבל הנה, היא אמנם מעידה על לחץ שנבנה בה בימים שלפניי, אולם מהרגע שאני יוצא איתה שוב למסע אל העונג אני מרגיש שחברתי למסע היום בשלה יותר, מוכנה ונכונה יותר. אני מוביל אותה בדרך הבטוחה, ואנו מטפסים שוב אט אט על ההר ההוא, ואז אני מאריך את הדרך, מפתל אותה, ומראה לה כמה יפה הפרח שלה בין הפרחים שפורחים מסביב וכמה אני נהנה להיות איתה בתוך הטיול שלנו, בתוך המסע. אחר כך אני מרגיש שהגוף שלה מוכן אפילו קצת יותר ממנה, לקבל תמורה לבקשה מקסימה שניסחה בערך כך: אני רוצה שתלמד אותי ותראה לי את מה שאין לי בבית באופן קבוע, משהו חדש… וההזדמנות נופלת בחלקי כשהיא כבר עמוק בתוך ההנאה, ואני פורט עמוק על מיתרי העונג, והסימנים לגלישה, להצפה של סכר העונג מתחילים להיות לי ברורים ולה עדיין לא. וכך אני מזמין, והגוף שלה מתקרב, והמיינד שלה מפחד לשחרר את זה, להתחבר לתחושה החדשה המוזרה הזו, כי זו לא אורגזמה רגילה שנבנית בתוכה, ואני שותק, כל מילה של עידוד מיותרת ותקלקל את הרגע, והנה היא מוצפת ומציפה וההנאה זורמת ממנה בתחושה חדשה ומשחררת.
אחר כך שוב מילים, וליטוף, וחיוך. רוני, למה תמיד הפוסטים שלך עם דמעות, ודרמה, והגיבורות – איך לומר – זה לא בא להן בקלות… ואני משתומם ועונה לה: זה באמת כך? לא שמתי לב. אבל תקשיבי, זו לא חכמה להתחיל לעוף על עצמי ולכתוב רק על שיאים וצחוקים ועל איך שלפני כמה דקות התפוצצת פה מעונג. למרות שזה סיפור נהדר.
"ואני דווקא מרשה לך לכתוב פוסט על הכל".
אולי תבואי שוב, ואולי לא. אבל הנה, קיבלת ממני במתנה את פוסט העונג שלך. זהו סיפור יפה על לנווט את עצמך למחוזות שחיפשת וביקשת לחקור. סיפור על העצמאות שלך כאישה, כאדם חופשי בתוך עולם שרבים הכבלים בו. סיפור על לתת באדם זר אמון אחרי שבדקת ובחנת והחלטת שהוא ראוי לו, וסיפור על האומץ שלך לבוא ולנסות, ולחוות את הקושי, ולהחליט שאת חוזרת ולא מוותרת לעצמך. סיפור על הצלחה, ולשם שינוי אני אעוף על עצמי ואכתוב מילה במילה את ההודעה שלך, ואחתום, בתודה מעומק לבי:
"אני רוצה להגיד לך שאני לא זוכרת מתי הייתה לי חוויה כזאת מדהימה
ושאני חושבת שבחיים לא נהניתי כמו שנהניתי היום
והיה פשוט מדהים.
בהחלט היה שווה להתגבר על הלחץ ולהגיע למרות כל המסביב…"
תודה, אישה יפה.
