ספרה האחרון של נינה פינטו אבקסיס מהווה פלירטוט עם המוות, כמו פלירטוט עם מחזר שאין לך ספק ששום דבר טוב לא ייצא ממנו.
ספר שסופו ידוע מראש, כפי שהחיים הם מסכת של כרוניקה ידועה מראש. ובכל זאת, מהווה מנעד מעניין של גישות של אנשים שחלו וסופם מתקרב.
אין הרבה תובנות שלא ניתן לחשוב עליהם לבד כשחושבים על מוות מתקרב, ובכל זאת הסיפור מונגש ברוך אינדיבידואלי מתוך מבטה המסויים של גיבורת הספר: אישה, אם, בת זוג, מאהבת, חברה, נכדה שמתכוננת ליום מותה. על אף הבנאליות הליכאורית של החששות (״מי יסדר לילדה את ארון הבגדים?״) ישנן כמה פנינים של מחשבות: ״אני לא מכירה אף אחד שם (בגן עדן) לא רוצה להיות לבד״ או ״מוסריותו (של בנזוגה) מסמן אותי כפושעת״.
העיסוק במוות אינו חדש בספרות ובוודאי לא יתפוגג גם כאשר הטכנולוגיה תדחה אותו מעט, וכדבר הבטוח היחיד בחיינו, ראוי הוא לאינספור זוויות העיסוק.
הספר הוא יומן מסע של גיבורה אחת, עם מחלה אחת, ששייכת לרבים.
הכתיבה מעט מלאה ומספרת יותר מאשר מתארת ולא הצליחה לגייס אותי לתחושות העוצמתיות של המוות המתרקב של הגיבורה, ולמצער גם של הכותבת.
7
