המון זמן לא הייתי בתל אביב ביום כיף.
פעם הייתי משוטטת שעות על גבי שעות בדיזינגוף, זה היה המשרד הנייד שלי. הייתי מצוידת בדפים ואריקסון כבד ועט ומראיינת אנשים לעיתונים על הדרך, תוך כדי שחיפשתי לעצמי בגדים או סנדוויץ'.
אז רק החלה ארומה, אני אפילו זוכרת את דיזינגוף עוד לפני ארומה. כל כך אהבתי את תל אביב, היא היתה עבורי עיר ההזדמנויות, כל פעם גיליתי משהו וכל כך הרבה עברתי בתל אביב התאהבויות, שיברונות לב, ראיונות עבודה, הישגים והצלחות, ימי הפקה וראיונות מרתקים והרבה שיטוטים. לא היה לי בזמנו רישיון עבודה ודגמתי את תל אביב ברגל, הכרתי את כל דרכי הקיצור, הבניינים, בתי הקפה, שמתי לב לכל דבר קטן ואז בופ – תקופה ארוכה הדרתי פלטפורמות מהעיר. התמקמתי, התברגנתי, הייתי עסוקה מדי ולא חשבתי על העיר לא כדרך אגב ולא מתוך געגועים. היא פשוט לא היתה שם, העדפתי את בתי הקפה הפרבריים של השרון על פני בתי הקפה של העיר.
אבל פתאום מצאתי את עצמי בתל אביב, פתאום היא בערה לי בעצמות והחלטתי לחפש לי לילה בעיר, לי ולפרטנר ונחתנו במלון הרודס תל אביב, הפנינה החשה בעיר, שוכנת לחופי הים התיכון ומביאה את תל אביב של פעם. באמת הרגשתי כמו פעם, אבל שנים לפני שנולדתי, כמו בספרים שקראתי על תל אביב של פעם. פיקוסים ותנובל'ה ואווירה נוסטלגית, שבדרך כלל לא גורם לי להתרפק או להתגעגע אבל להתרגש, זה כן. המלון היה מאוד מפנק, הצוות חם והנוף, לראשונה ראיתי את תל אביב דרך מלון כי אף פעם לא ראיתי אותה דרך מלון תמיד דרך בתי קפה או מסעדות או תוך כדי הליכה כפופה ברחובותיה.
פתאום להתארח במלון בעיר הזאת היתה חוויה אחרת, כאילו אני תיירת ולא תושבת קבע. שמחתי לחזור, שמחתי להיזכר, שמחתי ליצור זיכרונות חדשים. כנראה שתל אביב אף פעם לא עוזבת אותך גם אם מזמן עזבת את העיר.
