מצאת חן בעיניי. באמת.
היה משהו רגוע וטבעי שגרם לי להרגיש בנוח בקשר איתך. ראית אותי. ממש ראית אותי. ואולי זה ממש ממש דפוק אבל באיזשהו שלב ראית דברים שלא היו שם (או שאני פספסתי אצלי, גם אפשרות), אבל העניין היה שהמקום שאני תפסתי, בהרגשה שלי התחיל להאפיל על המקום שלך.
היכולת שלך לראות אותי הייתה קסומה, כזאת שלא חוויתי הרבה זמן, הזכרת לי קצת איך אמור להיראות כל הדבר העמום הזה שנקרא זוגיות. בתוך כל המקום שנתת לי, יכולתי לעצור ולחשוב מה אני באמת רוצה. לא באמת לנוע מתוך כוח האינרציה, עצרתי, חשבתי, וקיבלתי החלטות אמיתיות ביני לבין עצמי, ולאחר מכן יחד איתך. זה מילא אותי, נתן לי אוויר לנשימה והבהיר דברים באופן משמעותי עבורי.
עד שזה הרגיש יותר מדי, באופן שבו דברים נעשו מתוך תחושה שלך ולא מתוך דיאלוג איתי, לקחת לי את כל הקרדיט על מה שאני רוצה, ויותר מזה הרגשתי שאני מאבדת את מי שאתה בתוך התהליך, מרוב שאני נמצאת שם במרכז.
שיחות לא מותאמות (שהיו שם מההתחלה ובחרתי להתעלם מזה) בעלות גוון טיפולי שהיו ממוקדות בעניינים שלי וחשיבה שאינה זוגית, כי בעצם לא הכנסת את עצמך כחלק מהמשוואה, המשוואה הזאת שלנו. עוד הייתה איזו נוקשות בדרך החשיבה, דרך ההתייחסות להודעת ה'אל חזור', ומקום שלא אפשר לדיאלוג אמיתי באמת לקרות. איפה שאני ראיתי הזדמנות ומקום לצמוח ממנו, שם סגרת את הדלת. ואני, שהייתי בקשרים שתקשורת לא הייתה הצד החזק שלהם, לא הייתי מסוגלת להכיל את הדבר הזה.
ולמרות הכל, אני חושבת שאתה בחור מיוחד, לא רואים הרבה כמוך בנוף הדייטים של ימינו. ראית אותי באמת, נתת לי מקום, היית בשבילי. עד שזה הפך להיות מדי ובא על חשבון שנינו.
אולי זה יכול להיות אחרת, מתישהו.
שתדע שבכל מקרה היית משמעותי בחיי