כל ילדותי המורכבת, חלמתי שישלחו אותי לקיבוץ, זה היה נראה שעל כל הקושי בלהיות ילדת חוץ , יחפה על הסבל שהיה בבית. הסרט שליווה אותי באותה תקופה היה ״בן לוקח בת״ של מיכל בת אדם ואפילו הקשיים של גיבורת הסרט כילדת חוץ היו נראים לי שווים את זה. כל המגדל הזה התנפץ לרסיסים לאחר קריאת הספר ״לוויתנים שרים בעמק״ בהוצאת עם עובד.
היום, לאחר שחוויתי את הדמות המורכבת -מרגלית בן שושן אני מבינה שהצלקות שהנידוי החברתי משאירות הם כבדות מנשוא. מרגלית מתגלית כאמנית לחימה ונפש רגישה, אשר איבדה את המאהב שלה ואיתו את הטעם לחייה, גילחה את מחלפות ראשה וכמו חיה פצועה שומרת את הראש מעל המים. בימים היא מנהלת את מזנון הברֵכה של הקיבוץ, ובלילות משוחחת עם אהובה המת. יום אחד מגיע אליה בנו אביעד, נער שגם הוא מבודד חברתית, חובב צלילות עומק ושירת לווייתנים, לא עוד חבר דמיוני לילד הבודד ,אלא חוקר מדעי המבצע מחקר מעמיק על לויתנים ואורחות חייהם וחי אותם.
העלילה הולכת ומתבהרת כשסבו של אביעד מגלה לו שמשהו אפל ומסתורי, מתרחש בחממת הפלפלים של הקיבוץ. זקני המשק, בעיקר אלו שנוטים למות, מרוכזים שם, מבודדים מהעולם, לא ברור למה. מרגלית ואביעד, צמד גיבורים בעל כורחם, יוצאים לפענח את הסוד השמור. לא אגלה לכם את הסוד השמור, אך אוכל לגלות שהחלום על הקיבוץ כקולקטיב המיטיב עם הפרט ,נמוג, הכסף חוזר ומסובב את העולם גם במחיר החמלה והאנושיות.
שמחתי לצלול אל העולם העשיר של הסופרת רונה שפריר, המדבר דרך הדמויות, בקטעי שירה, במשפטי השראה. כמדענית, חוקרת נשבתי במילים ״ רק דרך חקירת הפרטים אנחנו מבינים את התמונה, והיא משתנה ככל שנוספים לנו נתונים״
התמונה של הקריירה שלי השתנתה לאחר שקראתי את ספרה הראשון של רונה שפריר (אדם לומד לעוף בהוצאת מטר)והוא השאיר בי חותם כל כך גדול עד שביצירתיות רבה הפכתי להיות מ״עכבר מעבדה לחיית במה״.
גם אני כמו הרב שמעון לומדת ליווי רוחני עם כתבייה של אליזבת קובלר רוס, ומנסה להביא לחולי הסרטן הנוטים למות איזו סגירת מעגל בפרידה מעולם החיים ללא הרגשת חרטה או החמצה. ואני לא שומעת את הליוויתנים שרים אלא את סטינג שר ברקע ״ אם אתה אוהב מישהו שחרר אותו״
[youtube LSGl3d4KOMk]
תודה רונה שפריר על מילותייך, צלילי שירת הליוויתנים הנוגעים בחיי, בליבי ,מהדהדים…
תודה.
