גירושים עוברים תמיד דרך ארבעה שלבים, לאו דווקא בסדר כרונולוגי מסוים: השלב הראשון – התארגנות מחדש, כלומר חלוקת הרכוש, הפרדת בתים וכן הלאה. השלב השני – הצפה של תחושות שונות כמו כעס, אשמה, עלבון, נקמנות, כאב ועוד; איפשהו, בתוך סבך הרגשות מופיע פתאום אבל גדול מאוד. אבל על אובדן, על פירוק ועל מה שהיה ולעולם לא יחזור עוד. אז תורו של השקט ותורה של ההשלמה. התיאור אולי נשמע כמו סצנה מתוך רו
מן, יכול להיות, אך לא רק. בתרחישים מן הסוג הזה המציאות עולה על כל דמיון. אמנם הוריי התגרשו לפני כמעט 12 שנה באופן הכי מכבד ובהמון אהבה להיותם בני אדם, אך גם עליי לא פסחו לפחות שלושה מתוך ארבעת השלבים.
זאת אולי הסיבה שאהבתי את הספר "בתים של אחרים" מאת הסופרת דקלה קידר. הספר מתאר את השלבים הללו במדויק; את הרגשות המרים שצפים, שאם אנו לא מודעים אליהם הם הופכים למפלצת מכוערת ומשתלטים עלינו; את הניסיון למצוא שקט ושלווה ולהמשיך הלאה לפרק ב' טוב יותר, ואת ניסיון למצוא תשובות מנחמות ולחוש עדיין אהובים.
יום אחד עוזב יורם בעלה של רותי את הבית, ורותי עושה את הדבר שנראה לה הכי הגיוני – לחבר את שורשיה שניתקו באמצעות דבר סמלי אחד. היא שוכרת את שרותיו של גנן כדי לשתול עץ זית בחצר ביתה. בינתיים היא אינה שמה לב לכך שביתה היחידה מתפרקת, והיא בעצמה מתפרקת על אף הניסיונות להתרומם בכל פעם מחדש. למרות זאת, בכל פעם מחדש מוצאות רותי וביתה אחת את השנייה. הן בוכות, אוספות אחת את השנייה ונלחמות נגד השבריריות, הפצעים שנפתחים בכל פעם מחדש ומסרבים להגליד. כל עוד יש להן האחת את השנייה הן חזקות ולמרות המערבולת הגדולה הן מתמודדות בגבורה עם מצבים בלתי אפשריים.
"בתים של אחרים" הוא לא ספר מליצי שקשה להתחבר אליו. הוא כתוב בשפה יחסית פשוטה, אך לא נמוכה מידי ומתאר מצבים מחיי היום- יום שכולנו מתחברים אליהם: חיפוש עצמי, הגדרת העצמי ובעיקר מצבים שמעורבים בהם טונות של תשוקה, כאב, פחד, חשש, תסכול, מרירות ובעיקר אהבה גדולה ורצון לאושר. אני גמעתי את הספר בתוך שבועיים וחצי (זמן מועט יחסית למי שקוראת אך ורק לפני השינה וגומעת שלושה עד חמישה עמודים בכל לילה).
אהבתי מאוד את הפשטות ואת הרכות בכתיבה. את מוסר ההשכל, את הדרך הנפלאה שהגיבורות עוברות. מי שעדיין לא קרא. מומלץ בחום!