בפעם האחרונה שהאמנתי בעצמי ממש הקמתי מותג של בגדים.
קדמו לזה סדרה של המצאות שוות ממש. כולן בתחום העיצוב.
מעולם לא למדתי בצורה מסודרת. כבר דנו ארוכות בנושא.
אבל פעם מזמן היה לי מנגנון אמונה מופלא. קמתי בבוקר יודעת מה אני רוצה לעשות. יורדת לפרטי פרטים. רואה הכל לנגד עיני. הצבע והמבנה המדויק.
ולא פחדתי. היה לי ברור שאם רק ארצה מספיק זה יקרה. וזה יצליח. ואהיה מפורסמת והמוני אנשים ירצו ממש את הדבר מה הזה שהמצאתי ויהנו ממנו עד מאד.
זה מפתיע כל כך, אפילו שאני יודעת שכך היה. שהרי גדלתי בגן האי אמונה או לחילופין בגן האמונה שהגרוע מכל תיכף ומיד היום ממש יתרחש.
אין לי מושג איך דווקא החלק הזה לא נקלט לי בדי-אן-אי…
יצאתי אופטימית. אוחזת באמונת התמיד, מקושטת בציפורים מצייצות ופונפונים צבעוניים.
וכך המצאתי עסק אחרי עסק. יוזמה שגררה יוזמונת נוספת. קמה בבוקר אל יום המצאות חדש ומזמזת לי שירי "יהיה בסדר ממש בקרוב".
כלום לא שבר אותי. לא העדר ידע, לא העדר כסף, לא העדר קונים…
מחמאות קיבלתי בשפע, וחיוכים והתפעלות. אז האמנתי שהנה, תיכף ומיד זה יקרה.
אבל בסופו של דבר לא היה בסדר. ואת העסק האחרון שלי סגרתי לפני שש שנים.
מאז הייתה בעיה באספקת האופטימיות לאיזה זמן. משהו התקלקל. וגם, מזו שקמה בכל בוקר יודעת בדיוק מה היא. ומה היא רוצה לעשות, להיות ואיך בערך, רוב הזמן, קוראים לזה. הפכתי להיות זאת שאין לה מושג מה ומי היא.
זו שלא יודעת מה לענות כששואלים אותה מה המקצוע שלה. ומה החלום שלה.
נדמה כאילו אדם הוא מיקשה אחת. יחידה. והיא מוכתבת אותה יחידה. נדמה כאילו גוף הוא מה שרואים בספרי רפואה. שלד ומעטפת שרירים ומערכת מסועפת הכוללת צמתים ענפות של עורקים וורידים ונימי נימים דקיקים ושכבה של שומן ושכבות של עור.
נראה כאילו אדם הוא גוף עם גבולות ברורים, מוגדרים.
אז זהו שלא. זאת אומרת, אולי אצל הרוב זה ככה. אצלי זה לא.
האנטומיה מוגדרת, זה ברור, את זה אפילו אני לא יכולה לשנות. אבל גבולות הדמיון והנפש שמבקשת לעוף. להתחיל מחדש להמציא וליצור אינם קיימים.
והאמונה שהיא מתנה שקיבלתי, ירושה מקרובי משפחה שבטח דורות אחורה העלו על המוקד בשל שמחת יתר או חוש עיצובי מפותח יתר על המידה, היא זו שמכתיבה את הקצב.
במהלך שש השנים בהן חזרה והדהדה בתוכי השאלה מה אני ומה הפכתי להיות, ספג הפנים שלי אלפי תשובות. טובות יותר או פחות, בתחילה דהויות. עצובות. ולאט לאט מתחזקות. מתיישרות. מאמינות.
היכולת להמציא את עצמי מחדש שוב ושוב מופלאה בעיני. האמת שחששתי שהלכה לבלי שוב יחד עם הנדל"ן החסכונות, ושמחת החיים שלזמן מה נדדה כלהקת חסידות ממהרת.
אבל זהו שלא. היא שלי. רק שקעה בתרדמת.
משהו מתהווה בתוכי. אין לו שם. רק צללית. וגוונים של ימים אחרים שיבואו. וסאונד של שירים שממש כייפ לשמוע באוטו, להגביר את הווליום ולשיר בקולי קולות. ולחייך כאילו את לבד בעולם ולא אכפת לך שאת מזייפת או מפספסת מילה. ואז, לכל שיר משמעות ובבית השני מתגלה איזה מסר נסתר שמתאים בדיוק להרגע, להיום לך.
משהו נרקם בתוכי. לובש גוף ונפח כמעט ויש בו תנועה. רוח.
בעיניים עצומות אני רואה את הדבר מה הזה ממש. אני רואה אותי נוצרת מחדש. יוצרת את עצמי. שוב. מחדש.
רק צריכה לקשור את הקצוות לעשות מכפלת. להצר קצת במותן להרחיב בירכיים.
רק צריכה לגזור ולהדביק. למצוא את הגדיל המתאים.
הנה אני מתחברת מחדש לאמונה.
יוצאת לדרך חדשה. מתגשמת.
עוד רגע. עוד ממש קצת.
הקולאג' שאני יצא לדרך.
[youtube 8yfWmcGlVn8 nolink]
]