אהלן,
הפעם אני אתחיל באמירה. אבל אתם צריכים לשבת. יושבים? יופי. אז ככה: להתגרש זה קשה. טוב נו, להתגרש זה קשה מאוד מאוד. להתגרש מוציא את הבן אדם מאיפוס, מעיף אותו מאזור הנוחות אל מחוזות שאלוהים ישמור. אבל לא רציתי לפתוח הכל עכשיו. רק רציתי לספר על ההרגשות שלי כלפי צד אחד של הגירושים. מעבר דירה. הדבר הוודאי היחידי שידעתי באותו הזמן היה שאני, הוא זה שעוזב את הדירה המשותפת ומחפש דירה להשכיר. ברור, לא? למה? ככה. ככה זה. האשה נשארת והגבר יוצא. נו … בשביל הילדים. א-הא.
פשוט, הא? מה הבעיה? מחפשים, מוצאים וזהו. אז זהו … שלא.
ממה שאני זוכר אז כשמחפשים מקום לגור בו, מחפשים ביחד. מתייעצים, מתכננים, עושים שיקולים של בעד ונגד. הצחקתם אותי. כשאני חיפשתי דירה לגור בה, הייתי לבד. ל-ב-ד! לא דברתי עם אף אחד, לא היה לי עם מי להתייעץ. אף אחד, אבל אף אחד בשלב הזה לא היה בסוד העניינים. אף אחד לא ידע באמת מה קורה. ואני? אני אף פעם לא גרתי לבד לפני כן. רגע, אז מה צריך לבדוק? כמה חדרים? איזה קומה? יש מעלית? מה עם מסתור לכביסה? (כביסה! מה זה כביסה בכלל?) נו, כבר הבנתם. אין לי מושג!
אז ככה בלילות קרים, אני משוטט בין דירות 3 חדרים, 4 חדרים, חדשות, ישנות, קרובות, רחוקות. חששתי. איזה חששתי, פחדתי פחד מוות. איך אני אסתדר? איזה יקר פה. כוסאמק! אבל הכי פחדתי זה ממה הילדים יגידו? הם גרים בדירה חדשה, מפנקת, כל אחד עם החדר שלו, עם הדברים שלו. ואצלי? מה יהיה אצלי? כן אני יודע אני יודע, הכי חשוב שאתן להם הרגשה של בית, חום ואהבה. השאר יבוא לבד. אז מה? קל להגיד. זה אומר שלא פחדתי שהם לא יאהבו? שהם לא יסתדרו? שהם ירגישו אורחים בבית של אבא? עם המחשבות האלה אני מחפש דירה.
בסוף מצאתי! אמנם דירת 3 חדרים והילדים יצטרכו לישון בחדר אחד, וכמובן שזו דירת 3 חדרים הכי יקרה שמצאתי, פשוט כל השאר היו די ג'יפות ולא הרבה יותר זולות. אבל מה? מיקום פצצה! מרחק הליכה מכל מקום, כמו שאני אוהב. דירה יחסית חדשה, מרווחת. בונבוניירה אמיתית (מחזיק אצבעות שהילדים יאהבו). איזה כיף! נגמר הסיפור, אני מסודר!
חחחחחחחחח ועוד פעם חחחחחחחחחחח.
איזה נגמר ואיזה נעליים. זאת רק ההתחלה. עם הדירה קבלתי ארון גדול בחדר הילדים. מגניב לאללה, ומדיח כלים. מי משתמש במדיח כלים? כל מי שמכיר אותי יודע שאני הכי אוהב לעשות ב … לא נשמע טוב. מחשב ניסוח מחדש ….אני הכי אוהב להדיח כלים בעצמי. או! הרבה יותר טוב. סוג של תרפיה, זמן למחשבה.
טוב, אז עכשיו צריך ככה (עובד עם רשימה, לא ברור?): מיטה בשבילי כולל מזרון, מיטות לילדים, ברור שעמינח, מקרר, תנור (איך משתמשים בזה?) וכיריים, מכונת כביסה (ואיך משתמשים בזה?), סלון, טלוויזיה, פינת אוכל וזה רק הדברים הגדולים. יש גם את הפיצ'פקס. אתם יודעים נו? קומקום חשמלי, מיקרוגל, מצנם, כלים למטבח, מצעים וכאלה.
המזל שלי שבשלב הזה, אחרי שכבר מצאתי דירה, בערך חצי עולם כבר ידע שאנחנו מתגרשים, (זה קרה אחרי שספרנו לילדים ואז פחות או יותר הסכר נפרץ). וזה מחזיר אותי לחברים שלי. לא, אין דברים כאלה. אני מקווה שזה לא ישעמם אותכם אבל קבלו: חברה אחת אומרת, פגז (ככה היא אוהבת לקרוא לי, אולי בגלל שאני תותח?), יש לי מקרר שעומד במרפסת, רק תביא הובלה ותיקח. חברה נוספת קפצה, אנחנו עוברים דירה עוד מעט ומחליפים מכונת כביסה, יאללה נביא עגלה מהירקן למטה ותיקח, זה במרחק הליכה. חברה שלישית הציעה את המיקרוגל שלה, נו, גם ככה רצינו להחליף. אבל זה הדברים הגדולים. או יותר נכון הפיזיים. אולי הרבה יותר חשוב זה הדברים הקטנים. תקשיבו, אני מגיע לדירה החדשה איזה יום אחד, עוד לפני שעברתי רשמית, ועל מפתן הדלת נחה לה צנצנת עוגיות (טעימות שחבל על הזמן, נדפקה הדיאטה!) עם קומקום, ספלי קפה, קפה ותה. מחווה קטנה. אתם לא מבינים איזה התרגשות, איזה כיף לי. באמת עמדו לי דמעות בעיניים. ומה עוד, מה עוד? יש לי בעיה בחשמל? אין בעיה, חבר, נו ההוא עם הרכב חברה, ישר מגיע, קודח, מחווט, מסדר אותי, מפנק. חברה טובה, אם לשלושה זאטוטים כשהקטן עוד לא בן שנה מתפנה בשבילי בערבים ומצטרפת לאיזה שניים שלושה סיבובים באיקאה (כי הרי חייבים את העין הנשית, נכון?), עוד חבר שהוא גם שכן, או יותר נכון, שכן לשעבר, נותן כתף להוריד עוד כמה ארגזים לאוטו, אני מרכיב עוד איזה שולחן מאיקאה, חבר אחר מצטרף לעזור לי, טוב אני יודע להרכיב רהיטים מאיקאה לבד, אני לא כזה מוגבל, אבל העניין הוא החברותא, אתם בטח כבר מבינים ויש את הספה, אה רגע, על זה כבר סיפרתי לכם פה, לא?. את האמת, יש עוד הרבה אבל נראה לי שכבר הבנתם. חברים.
ועוד רציתי לשתף ולספר על שני ימים משמעותיים בתהליך.
היום הראשון, היום בו קבלתי את המפתח לדירה כשהיא עדיין ריקה, והראיתי אותה לילדים. איזה ללחחחחץץץץץ! אש. מה הם יגידו? רק שיאהבו, אלוהים, רק שיאהבו. שהגדולה לא תתבאס שהם ישנים בחדר אחד, שהקטן לא יבין מה פתאום נגמרת לו הדירה כל כך מהר כשהוא מתרוצץ, שלא יתבאסו שיש להם מכונת כביסה דבוקה לאמבטיה, שלא, שלא ושלא. אבל הם אהבו! כן! איזה אושר! מה ז'תומרת אבא, אנחנו אוהבים לישון ביחד, ובכלל אנחנו רוצים מיטת קומותיים, ולמי אכפת בכלל שמאחורי הוילון של האמבטיה תעמוד מכונת כביסה, שתעמוד שם מפלצת מה אכפת לנו. אחרי סיבוב בדירה, ירדו למטה ונפלו על איזה עץ תפוז סיני מסכן שלא מבין איזו רוח פרצים תקפה אותו. איזה כיף שגרים בקומה ראשונה, אבא, כמעט אפשר לגעת בהם כשמסתכלים עליהם מהמרפסת הזערורית. אנחת רווחה.
היום השני זהו היום בו עברתי בפועל לגור לבד. לבד! חבר שלי, גרוש ותיק (המנטור האישי שלי), הזהיר אותי. זה אחד מהימים הקשים, הוא אמר, תהיה מוכן נפשית. יום ראשון, סחבק עושה קניות, צריך למלא את המקרר, לא? פתאום אני פוגש חבר טוב באזור הירקות. מה העניינים אחי, מה קורה? דופקים סלפי לחבר'ה. ואז נפל לי האסימון, פאק, אני לא מעביר את הערב הזה לבד וימות העולם. בעודי בסופר, ווטסאפ לקבוצה, חבר'ה, לא מעניין אותי כלום, מ-20:30 וצפונה אתם מתייצבים אצלי. תוך כדי הסיבוב בסופר מצטייד בבירות ופיצוחים. מה אתם חושבים? הגיעו כמו מלאכים. ישבנו על ספה עייפה וכמה כסאות כתר, חבורת חברים. בירות, פיצוחים, חטיפים, יין, כל אחד דאג להביא משהו (רק שההיא מהדיאטה לא תראה איך התפרקתי). אחלה חנוכת בית עשיתי. ישבו איתי עד כמעט חצות. העבירו לי את הערב הקשה הזה מבלי כמעט לחשוב, מבלי להתייסר, תודה לכם חברים יקרים. אוהב אותכם הרבה.
בכל התקופה הזאת, מתנגן לי שיר בראש. בסוף ישבתי, נגנתי ושרתי. היו ימים שהייתי מתנצל מראש על הזיופים והכל, אבל אני כבר לא מתנצל על שום דבר. This is it. Take it or leave it.
להתחיל הכל מהתחלה, כמו לנשום בפעם הראשונה, אני כאן! אני לא מתבזבז!
והיום, כבר קצת יותר משנה אחרי, להגיד לכם שקל? ממש לא קל. עדיין צריך לתחזק דירה לבד ולנהל משק בית מאלף עד תו. אבל מה? הכי חשוב לי שהילדים מרגישים בבית, זה לא עוד מקום שהם באים אליו מידי פעם כי הם חייבים, זה הבית שלהם.. במשך השנה הזו הגדולה הביאה חברות בלי סוף, ארוחות צהריים, אפילו באו חברות לישון כמה פעמים. הקטן מביא מדי פעם חברים וחברות לשחק מבלי להתבייש או להרגיש שמשהו לא בסדר. זו המתנה שלהם אלי. זהו באמת האושר שלי. זו ההוכחה שלי שהצלחתי. הצלחתי לעשות את זה. יש!