רציתי להשתחרר ממני, האמנתי שכל מה שאני, לא נכון.
אז מאז שהשתחררתי מהצבא הלכתי ללמוד. ללמוד דברים שיהפכו אותי להיות מישהו אחר. וחלמתי, בעיקר חלמתי שאני אחרת. נראית אחרת, מתנהגת אחרת, חיה חיים אחרים, להיות מישהי אחרת, רק לא אני.
הייתי במרדף אחרי אחרת.
אספתי ידע, שיניתי את הגוף שלי, את השם שלי, הייתי במסגרות שעזרו לי לחוות דברים ש לבד בעצמי לא הייתי מעיזה, קניתי מורים, קניתי ספרים, מאות ספרים, גדלתי, התרחבתי, נעשיתי חכמה יותר, מרוככת יותר, סלחנית יותר, אבל לא הצלחתי להיות מישהו אחר.
לא. לא הצלחתי.
מה ש כן הצלחתי, הוא להתחיל להרפות ולהשתחרר מכל הסיפורים הכואבים שסיפרתי לעצמי על עצמי, והצלחתי להתחיל הרפות ולהשתחרר מהביקורת, מהשיפוטיות, מהאשמה ומהבושה על הכישלון שאני עדיין לכודה בבית הכלא של עצמי ולא מצליחה להשתחרר ממנו, והצלחתי להתחיל לרצות להכיר אותי ולהיות יותר אני, ולהפסיק לרצות להיות מישהו אחר.
והמישהו האחר הזה, שנורא רציתי להפוך להיות הוא, הוא אדם אהוב ויקר לליבי. אני כבר לא רוצה להיות הוא. זה בסדר שהוא יחיה לצידי, בלי שאקנא בו, אשווה את עצמי אליו (ותמיד להפסיד), ואכעס עליו שהוא לא הפך אותי להיות הוא.
נשימת רווחה.
אוהבת
בת-שחר