חלק ראשון – לחבר את החלקים
בגיל 30 התפרקתי לחלקים, לא יודעת אם בגלל שהרגשתי מרומה או בגלל שבאמת ניסיתי אבל
לא הייתי מאושרת.
ניסיתי להרכיב את חלקי חיי, מהילדות בבנימינה, המשפחה הלא רגילה בה גדלתי, המסקנות והאמונות שאספתי בדרך על דברים, חתונה בגיל צעיר, לידה של תאומים, עבודות, לימודים, הצלחות פיקשושים גירושים.
כולם הבטיחו לי שבגיל כזה צריך להיות מאושרים.
עשיתי, בחיי שעשיתי כל מה שהציעו לי
למדתי. התגייסתי. התברברתי. התקמצנתי. השתחררתי. התחצפתי. התחנפתי. יצאתי. התחתנתי. חזרתי. עבדתי. עזבתי. התמסטלתי. התעברתי. התבטלתי. התברברתי. ילדתי. התרגשתי. השתגעתי. השתוקקתי. השתתקתי. הבאתי. לקחתי. הלכתי. חזרתי. התגרשתי. התפשטתי. צרחתי. קיללתי. התנצלתי. התאמצתי. התפשרתי. התמסרתי. התעללתי. מצצתי. ולא מצאתי. אושר.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת פאזלים. הם היו שם כדי להעביר שעות ארוכות
אני גם זוכרת שזה היה אחד הדברים שהבדילו אותי מאחרים – לא להרבה אנשים הייתה את הסבלנות לשבת שעות על שעות, לסובב חלקים לנסות שוב ושוב עד שיתחברו יחד לתמונה אחת שלמה.
באחד הימים של משבר גיל ה-30 ישבתי עם התאומים על השטיח בסלון ולימדתי אותם איך להרכיב פאזל
זה ממש קל – אני זוכרת שאמרתי להם. תפרידו את המסגרת משאר החלקים- אלה שצד אחד הוא ישר וקבוע וצרו מסגרת ברורה לתמונה.
את שאר החלקים תמיינו בצבעים, שימו בשקית כל צבע בנפרד, ותתחילו לעבוד עם כל שקית בנפרד אחד אחד.
לפעמים תציצו בתמונה הגדולה כדי לראות שאתם בכיוון – ואם תמשיכו בסבלנות, חלק אחרי חלק יתחיל הכל להתחבר.
באותם רגעים ששמעתי את עצמי ואת ההסבר (הגאוני שלי) ירד לי האסימון – אני סה"כ צריכה להתחיל להרכיב את הפאזל של חיי, אותה שיטה על דברים אחרים.
לקחתי מחברת וחילקתי לנושאים, סידרתי וסימנתי בצבעים, יצרתי מסגרת, עשיתי כותרת, רשמתי כל אמונה או מסקנה על מה שכבר קרה.
פתאום היה לי מאוד ברור, איזה חלקים חסרים בשביל להשלים לעצמי את הסיפור
וכך יצאתי לדרך עם ההבנה שפאזל חיי הופך לתוכנית פעולה. משם יצאתי להשלים חלקים, ואת כל הדברים שלא ידעתי שהיו חסרים.
מסע חיים של למידה והתפתחות שכל חלק מאפשר עוד ועוד התפכחות.
חלק שני – מה את צריכה את זה בכלל?
אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששמעתי את השאלה הזאת. הייתי כותבת את המילים האלה מהוילה שלי במלדיביים.
למה את צריכה זוגיות? מה חסר לך, יש לך הכל, בשביל מה לך "את זה", נשים היו חולמות להיות במצבך, את יכולה לעשות מה שרק בא לך, למה שתרצי מישהו על הראש שלך? בשביל מה לך לרצות להתחתן- את רואה לאן זה מוביל. לא יהיה לך חופש. זוגיות זה עבודה. ועוד אמונות מסקנות או מסכנות שאנשים אחרים זרקו עלי.
החלטתי לא לקבל את הנקודת מבט המעניינת הזאת בחיי – כל מה שהיה לי בראש שלי זה- אני רוצה אהבה. אני רוצה פאקינג פעם אחת בחיים שלי אהבה אמיתית, כזאת שתקבל אותי עם כל השריטות שלי, שתקבל אותי עם כל הפציעות שלי ותרפא אותם.
מבחינתי לא הייתה דרך אחרת – אהבה הייתה הדרך, דרך מטפלים ומאמנים, דרך שיטות מגנוט סדנאות חרטוט, דרך קורסים לחיזור, ואנרגיות שחרור, דרך אסטרולוגים, נומרלוגים, מתקשרים, דרך רבנים, קברי צדיקים ושדכנים, דרך קוצים, ופתיחת ערוצים, ביאושי כבר צחקתי שאם היה צורך הייתי גם מלקקת דרקונים.
חלק שלישי – כל הגברים אותו דבר
אלון היה חבר קרוב מקבוצת הריצה שבה התאמנתי. ידענו אחד על שנייה יותר מידי דברים ולא שפטנו. כל אחד והבחירות שלו. היו לנו שעות פז"ם של נסיעות משותפות שיחות וזמן קפה, מתייעצים בענייני אהבה ובעיקר שם אחד בשביל השנייה.
את אלון בחרתי שילווה אותי בעשר קילומטרים האחרונים במרתון טבריה, ידעתי שכדי לצלוח את האתגר הזה אני צריכה חבר. אחד כזה שיש לו עיניים טובות, כזה שיוכל להכיל אותי בסיטואציה המורכבת הזאת שאני תשושה נרגשת ולא נחמדה, אחד שיגיד את המילים הנכונות וישתוק כשצריך לשתוק.
באותם ימים של מרתון טבריה בשנת 2016 אלון היה המלאך הטוב בחיי, עם העיניים הירוקות היפות שלו והחיבוק החם ובעיקר זה שהוא לא פחד להיחשף להיות רגיש ופגיע, תמיד הייתי אומרת לו בהלצה שאני מקווה שהבת שלי תתחתן עם מישהו כמוהו.
בשורה התחתונה – אלון הבריז לי ממרתון טבריה.
האיש הזה שכל כך סמכתי עליו שיהיה שם – לא היה ולא נברא. מישהו חכם שיכנע את המלאך הטוב שלי שחבר אחר מקבוצת הריצה צריך אותו יותר ממני.
וכך עד שכבר האמנתי שיכול ועלול להיות גבר טוב בעולם הזה – אלון היה שם להוכיח – שכל הגברים (כמעט) אותו דבר.
החוויה הזאת הבהירה לי בצורה מאוד מוחשית – שיש לי עוד עבודה לעשות על החיים של עצמי, במסע הפנימי שלי לעבר זוגיות, הייתה לי את התחושה הפנימית שאני ממש עוד רגע לפני פיצוח הפאזל.
שנתיים אחרי הזמנתי את אלון לבוא איתי להרצאה, הוזמנתי להתארח על הבמה לספר חלק בפאזל חיי והייתי זקוקה לחבר שיהיה שם עבורי. מדהים כמה הזיכרון שלי קצר כמו דג, מזמן סלחתי על הברזת חיי במרתון טבריה.
באותו יום אלון דווקא הופיע, היה שם עבורי ונתן לי יד לפני ואחרי שירדתי מהבמה, הרגיע והיה שם לחזק ולתמוך.
הרגע הזה שאלון החזיק לי את היד באותו ערב היה שונה מכל מה שאני זוכרת שהיה ביננו לפני – מעולם לא היינו מרוחקים ועם זאת היד הזאת פתאום הרגישה לשנינו שונה.
באותו יום קיבלנו שנינו החלטה לנסות להרכיב יחד את התמונה המלאה של חיינו.
חלק רביעי – לעשות אהבה
בגיל 39 קיבלתי את שני החלקים האחרונים שהיו חסרים, קיבלתי ויפאסנה וארוע לב
על כל אחד מהמתנות שלי בשנה הזאת יש הרבה מה להגיד
אבל המתנה העיקרית שיצאה לי משני אלה היא ההבנה שאני יכולה ומשתוקקת לקצר לנשים את הדרך, לחבר להם את החלקים, לפרוש את הכל על השולחן למיין ולסדר ולהבין מה חסר להן כדי לייצר לעצמן את הזוגיות שהן חולמות להשיג.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת פאזלים.
היום אני מחברת פאזלים של אנשים אחרים, אני עוזרת להם לסדר את המסגרת ומראה להם בצורה ברורה ומקצועית את התמונה שהם רוצים להשלים
היום אני מלווה נשים להשלים את החלק החסר שלהן, מסובבת בסבלנות שוב ושוב עד שהכל מתחבר.
וזה הדבר הטוב והמרגש ביותר שיכולתי לעשות בחיים.
הפאזל של חיי זה שלם וזה (כמעט) מושלם !
תודה על הרוח #דיגיטליות_בעסקים_לאומי
עצמאית? בואי תצטרפי
הילה מנחם – אימון והכוונת נשים לזוגיות מאושרת
פרופיל אישי
תנו אהבה ותגיבו