אני מקשיבה, בעל כורחי, לתכנית דת ברדיו. כי אני במכונית עם בן הזוג שלי, וזה אחד מהתנאים שלו. לא מעשנים ומקשיבים לתכניות שגורמות לכם לרצות לחתוך ורידים. אבל אני אוהבת אותו, את בן הזוג שלי, אז אני מצייתת. לפחות כל עוד אני צריכה להגיע לאיזה מקום.
אלא שלתכנית הזאת היה זמזום אחר מהטרטור האינסופי נוסח ביבי לקח ולכן ביבי ישלם. קלטתי פתאום צלילים אחרים, שחדרו לסבך הרטינות שלי לעצמי, והתחלתי להקשיב לפרופסור אחד, שאמור להיות ממש חשוב, עם איזה שם אירופאי (כאילו דא) שדיבר על דת בעולם הים תיכוני הקדום. כן. לגמרי תפס את תשומת ליבי.
הוא אמר שבכל פעם שמשהו מסתיים, משהו אחר מתחיל. וכשגמרתי לגחך, קלטתי פתאום, שלרעיון הזה של התחלות חדשות, יש איזו תהודה מיוחדת מבחינתי.
כי מהן התחלות חדשות? יש לנו איזו תחושה של איך להמשיך באומץ יום אחרי יום את אותו יום. אנחנו מתעוררים בבוקר ויוצאים לאותה עבודה. וכמה שאנחנו עושים את זה יותר שנים, ככה אנחנו יותר גאים בעצמנו.
כדי לשמח את עצמנו, אנחנו עוצרים בקפה האהוב עלינו, וקונים בדיוק את מה שקנינו אתמול. אבל בכל התנועות האלו, יש איזה שדון קטן בקומה השנייה של המחשבה שלנו, שמתחנן שיקרה משהו חדש, כי לא יכול להיות שככה נראים החיים שלנו.
אז הפרופסור הפולני הזה דיבר על אבותינו הרחוקים. אלו שחיו במצרים, בישראל של מאה שנים לפני ביבי, ובמסופטמיה. לא בדקתי מה זה. אני מעדיפה לדמיין שזה איזה מקום קסום שבו הכול יכול לקרות. הוא אמר שהאנשים שחיו באזורים האלו לפני אלף או שלושים אלף שנים, אמרו שהתחלות חדשות יכולות להתרחש בארבע דרכים:
יצירת משהו חדש מתוך הכאוס
כלומר, לכל דבר יש בלבול ותוהו ובוהו. הכול הוא מסה מימית שבה הכול מעורבב. ואז בא אלוהים ולקח את העניין הראשוני הזה ויצר ממנו משהו חדש.
איבד אותי בנקודה הזאת, אני מודה. אבל המשכתי להקשיב, רק מהסקרנות. ההסבר שלו היה שכשאנחנו מתחילים משהו חדש, אנחנו מסתכלים על הכאוס שאנחנו שוחים בו, ומנסים ליצור ממנו משהו חדש. מאורגן יותר.
כמו לפני שעוברים דירה ומתחילים למיין את החיים. זה חשוב. זה לא חשוב. זה שווה שנסתכל עליו יותר מאוחר, ומזה בכלל לא אכפת לנו. ברגע שאנחנו מבהירים לעצמנו מה המקום שלנו בנקודה מאוד מסוימת בחיים או בעיר או בצעקות שממלאות את הראש שלנו, אנחנו מניחים בצד את כל החריגות, את כל חוסר היושר, את כל המים החמים, את כל הרעיונות של חיים ירוקים, ומה שנשאר לנו הוא משהו קוסמי. קוסמוס.
אז זאת אחת השיטות להתחיל מחדש.
להרוג את מפלצת הכאוס ולהשתמש בגופה שלה
כן. מחריד לגמרי. אבל במילים פשוטות יותר, אפשר לדמיין שאנחנו באמצע מלחמה לחיים או למוות עם משהו רע שקורה לנו. וחלק מאיתנו לא צריכים לדמיין את זה. אבל בתרחיש הקסום הזה, פתאום יש לנו כוחות שלא ידענו עליהם, חיצוניים ופנימיים, שקוראים להם דמגוגים, או אשליה עצמית, והם דואגים שמבחינתנו, התחלות חדשות תהיינה בלתי אפשריות או גדולות מדי להתמודדות שלנו.
עניין של פחדים עם נטייה לצוץ בדיוק כשאנחנו מחליטים להפסיק להרים ידיים ולהתחיל משהו חדש לגמרי. משהו שיעשה אותנו מאושרים. למשל לעזוב את העיר או לבנות ארמונות בחול. וכאן השאלה היא מה אנחנו עושים עם הקולות האלה.
כי אנחנו יכולים לחכות לאיזה קוסם עילאי כל יכול שייתן לנו כוחות להפוך את החלומות שלנו למציאות, או שאנחנו יכולים להיות האלוהים הזה שכולם מדברים עליו, לגלות את הכוחות הכי עמוקים שנרדמו אצלנו בפנים, לתת להם אנרגיה חדשה, ולעשות משהו חדש מהאנרגיה הזאת. וזאת יכולה להיות השיטה השנייה להתחיל הכול רק לגמרי מחדש.
אהבה או סקס בינוני
לפני אלף ושמונים שנים אנשים אמרו שהיקום הגיע מאלוהים או מאיזה מישהו מראש העין מומחה במחשבים. ולמה לא בעצם? אני באתי ממשהו דומה לאהבה. יכול להיות שאתם באתם מאהבה טהורה, ובטוח שרובנו הגיעו לכאן כתוצאה מסקס בינוני. הנקודה היא שאנחנו יכולים ליצור בכל רגע משהו חדש לגמרי. את ההדמיות הבאתי סתם בשביל לעצבן.
תחשבו על זה. אהבה גורמת לנו לשתף פעולה עם משהו שונה לגמרי מאיתנו, ולהוציא מהחיבור הזה משהו חדש לגמרי.
וזוהי שיטה נוספת להתחיל מחדש. ככה. להבהיל לגמרי את הפחדים העקשנים שלנו, לשחרר את העמידה על המשמר, ולהיות משהו חדש לגמרי ממה שהיינו עד היום. משהו אחר.
להבהיל את הכאוס
כשמתחילים משהו חדש, שאין לו שום דבר עם הקולות שלנו בראש, שמורכבים משטיפת מוח שקיבלנו מהבוסים, או ההורים, או מילדים אחרים בכיתה, או משהו שקראנו בספר או ראינו בטלוויזיה, אנחנו יוצרים עולם חדש.
וזה לא צריך להיות משהו גרנדיוזי. זה יכול להיות משהו קטן. כמו שיחה מגניבה, או מישהו מקסים בסביבה שלנו, או בעל חיים מצחיק, או צמח יפה או שקיעה חדשה. פשוט לקחת את כל הדברים האלה שמקיפים אותנו כל יום כל היום, ולהפוך אותם לאנרגיה חדשה שתכניס סדר בכאוס. לפחות לכמה דקות.