אני זוכרת את היום בו התאהבתי בסיפור על האומנת עם המטריה שנחתה היישר מהשמיים.
הייתי בערך בת שבע או שמונה, כשאמא שלי הלבישה אותי בבגדים יפים ולקחה אותי לראות איתה את הסרט "מרי פופינס" בקולנוע אואזיס המיתולוגי ברמת-גן. "מרי פופינס" היה אחד הסרטים האהובים על אימי, וכשהיא ראתה שהוא מציג ברמת-גן, נסענו ביחד באוטובוס לראות אותו. בשביל שתינו זה היה בגדר אירוע חגיגי.
אי אפשר היה שלא להתאהב בדמותה המצודדת של מרי פופינס החיננית, אותה גילמה ג'ולי אנדריוז האגדית. מאז ראיתי את הסרט עוד פעמים רבות… והקסם שלו מעולם לא פג, גם לאחר שנים רבות.
אתמול צפיתי בסרט "להציל את מיסטר בנקס" המספר את סיפורה של הסופרת הבריטית פי.אל. טראברס שכתבה את הסיפור "מרי פופינס" ובמשך שנים ארוכות סירבה להעניק לוולט דיסני את הזכויות להפוך את ספרה לסרט.
הסרט מתאר את נסיונות השכנוע אותם עשה וולט דיסני במשך קרוב ל-20 שנה על מנת לגרום לה להיענות לבקשתו ולהסכים.
הגברת שיצרה את מרי פופינס האגדית על דפי ספרה, מתגלה בסרט כאישה מרירה ונרגנת. עקשנית וקשוחה למדי. אין בה ולו טיפ טיפונת מהחיוניות והחניניות שכה מאפיינים את דמותה של מרי פופינס.
כולה מביעה אי שביעות רצון וחוסר עניין וכלל אינה מאפשרת לוולט דיסני לרצות אותה. אמה תומפסון המגלמת את דמותה של פי. אל. טראברס, עושה זאת באופן מצויין.
היא לא מוציאה ולו בדל חיוך ושומרת על ארשת פנים רצינית בתפקידה הקריר והצונן… אבל במהלך הסרט רואים את השינויים הקטנים שחלים בה. מגלים איך הקסם של וולט דיסני מתחיל להשפיע עליה.
ולוולט דיסני אכן יש שפע של קסם. טונות. תום הנקס המגלם את דמותו של וולט דיסני, משכנע באמינותו. הוא משחק את התפקיד בהמון חן וקסם אישי. אבל גם בקטעים שבהם הוא מאוד רציני וטרוד, יש בו מתיקות ילדותית כובשת.
