להדליק את האור

לתל אביב עברתי לראשונה לפני שלוש שנים. המעבר לעיר היה חגיגה גדולה עבורי. רחובות מלאים ניחוחות של מאכלים מכל מיני סוגים, ים מעבר לפינה, אנשים צבעוניים ומעניינים, שפות מכל העולמות, ברים שכונתיים, מסיבות, ועוד כל כך הרבה דברים טובים.
בתחילת הדרך גרנו ברחוב הירקון ממש צמוד לכיכר אתרים יעד אטרקטיבי שניה וחצי מהים, מלא בתיירים ותיירות, גינות כלבלבים ואנשים נחמדים, מנגד ממש לידנו, היה מקום שנקרא "הפוסיקט"- מועדון חשפנות. מקום שמשך אליו בעיקר גברים, מכל הארץ, בכל הגילאים, חלקם שיכורים שהיו משקים לנו את העציצים של הבניין בשתן שלהם, חלקם לפני מסיבות רווקים להוטים ודלוקים, חלקם סטודנטים שרוצים ״להתאוורר״, חלקם חברים שבאים לעשות ערב שמח של צחוקים ואפשר להגיד שהרבה מהם פשוט לא מבינים לאיזה עולם הם נותנים יד.

אני לא זו שאבוא ואגיד מה טוב לעשות ומה לא טוב, דבר אחד אני אשאל, אם זו הייתה הבת שלך או אחות שלך האם זה היה מצחיק או מדליק? כל עבודה מכבדת את בעליה, אני לא זו שאבוא ואגיד מה נכון מה לא נכון, איזה כסף וכמה צריך, בטוחה שיש בנות שעושות זאת כדי להציל את עצמן מעוני כבד ושיש בנות שעושות זאת להשלמת הכנסה כשבכל זאת מדובר בהכנסה מאד יפה. אך גם אותן אני אשאל, אם זאת הייתה הבת שלך היית ממליצה לה להיות חשפנית כשתהיה גדולה? לא בטוחה.

ופה נשאלת השאלה מדוע עבור מי שאנחנו באמת כל כך אוהבים נאחל את הטוב ביותר ועבור עצמנו לא תמיד. כי אנחנו חזקים כדי לעבור את זה? כי התרגלנו? כי זה מה שאנחנו יודעים? כי זה הכי טוב שלנו?

לפני כשבוע ימים זכיתי לעשות סיור במועדון הפוסיקט ממש כמה חודשים לאחר סגירתו. החוויה עבורי הייתה מעניינת כואבת ומפתיעה.

היזם יקיר שגב גרייצר הדריך אותנו בסיור בפוסיקט. בחור שאני רואה בו כמלאך מעורר השראה, חזק בשקט שלו, חיובי ועוצמתי שבימים אלו ממש הופך את פניי המקום 180 מעלות.

כשהוא פתח לנו את דלתות הכניסה גל של ריח חריף דחף אותי החוצה, אך הסקרנות להכיר ולקבל הצצה לעולם הזה בער בי.

במבט ראשון, המועדון היה נראה כמו שכל אחד היה יכול לדמיין – במה גדולה עם עמודים, קירות שחורים שיצרו תחושה אפלה וכבדה וספות אדומות. לאט לאט נכנסו לעוד ועוד אזורים תחילה עברנו בבמת ה- VIP לאורחים המיוחדים, משם עברנו לאולם הלמידה בו בנות חדשות היו לומדות ריקוד על העמוד. היו חדרים קטנים עם תמונות ארוטיות של נשים ועוד חדר בהן הבנות היו מתארגנות.

בכניסה לחדר התארגנות בלט עבורי במיוחד שלט על הקיר בו כתוב נוהל עובדים ברור מאוד- "ENJOY"- תהנו! לאחר מכן, יקיר לקח אותנו למעלית שמובילה לחניון גדול ובו גיליתי עולם שלם. חדרי שינה עם מיטות ומקלחות שלא השאירו דמיון והבהירו מהר מאוד שחלק מהנשים נוצלו מעבר לריקוד שניים, חדר מנהלים, מטבח גדול ועוד חדר עבור התופרת.

מי היה מאמין שבמועדון חשפנות יהיה חדר לתופרת? חשבתי לעצמי, מה כבר צריך להשקיע בתפירה כשכל המטרה היא להוריד את השמלה?

יקיר והשותף שלו פנו באופן עצמאי לבעלי הבניין וביקשו להפוך את מועדון החשפנות לבית של העצמה נשית ועשייה חברתית ותרבותית. מעזרה לנוער בסיכון ועד ליזמים שרוצים להצליח להרים פרויקטים קטנים או גדולים וזקוקים לשיתופי פעולה ויד תומכת.

יקיר הסביר לנו שהוא לא מעוניין להגביל את המקום לפעילות מסויימת והדלת פתוחה לכל מי שרוצה את העזרה או לכל מי שרוצה להעניק ולעזור לאחר. אם זה בהעברת הדרכות בנושאים מסויימים, קידום אומנות. המטרה היא לעזור לכמה שיותר אנשים ולהפוך את הסביבה שלנו לסביבה תומכת, מקבלת, מרימה ומפתחת בעזרת עזרה הדדית שאנו יכולים לתת זה לזו. הוא סיפר לנו שבזמן שהשיפוצניק סידר את המקום הוא החליף את התאורה ואמר שכשהוא הדליק את התאורה שהייתה פה לפני כן היה חושך, לא אור.

החושך ששרר במקום בא לידי ביטוי, בניצול, בכאב, בבחירה שלנו כחברה לוותר לעצמנו, בחומריות ובהחפצה של נשים. כיום מי שלוקח חלק בעמותה הזו הם אנשים שכל מה שיש בהם זה רצון לתת, לשפר, לשנות, להיות ולעשות.

אני בהחלט יכולה להגיד שאם בעבר הייתי בורחת מהמקום הזה כמו מאש, היום אני מתרגשת לראות כיצד החזון יהפוך לדגל של עשייה חברתית טובה בעיר תל אביב ובחברה הישראלית בכלל.

הבחירה שלהם לצאת למסע הזה, לתת מכל הלב, לחולל שינוי אמיתי והכי חשוב להדליק את האור והפעם אור חזק שמחכה למשוך אליו עוד ועוד אנשים שרוצים לקחת חלק. כנראה שהזריחה שמעל גורדון יפה מידי וחזקה מהכל. שווה לבוא, להכיר ולראות. אני התאהבתי.