אחד הדברים שתמיד מקשים עליי במהלך דיאטה הוא העיסוק התמידי באוכל, שהוא חלק בלתי נפרד מהכללים המרכזיים שאני מציבה לעצמי:
– תכנון מראש- לתכנן מה אני מתכוונת לאכול ולהיערך בהתאם בקניות.
– אכילה מסודרת ומאוזנת– לאכול שלוש ארוחות מרכזיות ושתי ארוחות ביניים, לשלב ירקות וחלבונים בכל ארוחה, לאכול פחמימות מזינות.
– אכילה בתנאים שלי– לא להתפשר על בילויים בגלל הדיאטה, לא לאכול מהר מדי, לא לאכול כשלא רעבים.
הכללים האלה לא רעים בעיני, ויש בהם גם סדר וגם גמישות שנחוצים לדעתי לקיום אורח חיים בריא לאורך זמן, אבל יש בהם גם היבט טפילי, שמשתלט על סדר היום, והופך את העיסוק באוכל למחשבה טורדנית. אני לא מוכנה לצמצם את מי שאני לערך קלורי. אני לא מוכנה שהעיסוק באוכל יהפוך למה שמכתיב את סדר היום שלי. אני לא מוכנה להגדיר את עצמי באמצעות פחמימות- טובה אם לא אכלתי יותר מדי ורעה אם אכלתי יותר מדי. אני אישה, עם יכולות, עם הישגים, עם עיסוקים, עם מחשבות מעניינות יותר מאשר "היום אני אכין בטטה בתנור".
הבעיה האמיתית היא שזה לא חולף עם הזמן. במקרה הרע- נשברים. אי אפשר יותר לתת למחשבה על אוכל להשתלט על החיים ופשוט חוזרים למצב הטבעי יותר- לא לחשוב, לא לתכנן, לאכול מה שרוצים כשרוצים- ולהיות שמנים. במקרה הטוב- מרזים! מתחילות להגיע מחמאות, אנשים שואלים מתוך התעניינות "מה עשית?" מה כבר עשיתי? לפעמים אני חושבת שאנשים רוצים לשמוע שיש לי סוד לירידה במשקל והנה זה הולך לקרות! אני אשתף אותם בסוד וגם הם יוכלו לרדת כמוני! לפעמים אני חושדת שהם מקווים שאני אספר להם שזה היה כרוך בסבל נורא, או בניתוח לקיצור קיבה, כדי שהם יוכלו לקבל אישור לקושי שהם חווים בעצמם. מאכזב שהתשובה היא בדרך כלל "הקפדתי על תזונה מאוזנת ופעילות גופנית".
אז כל היום אני עסוקה במחשבות על אוכל, ובמקרה הטוב שבו אני אצליח לרדת מספיק בשביל שהעין האנושית תבחין בכך- יצטמצמו כל שיחות החולין שלי ל "וואו, איך רזית!". אני מתגעגעת לשיחות האלה. היום אם אני נוכחת באחת כזאת, שמתנהלת בין חברה שרזתה ובין חברה מתעניינת, אני בדרך כלל יושבת בשקט ומחכה שהשיחה תיגמר כי לי אין מה לתרום ואני מתקשה להתעניין בדיאטות של אחרים או לפרגן לאלה שירדו. בלב אני מפרגנת. מאוד. אך יש לי חשש שהשיחה תגיע אליי, תהפוך להמלצה, ואת זה אני לא יכולה לשאת עדיין. אולי עוד 5 קילו פחות ואז אוכל לחזור לשיח המעיק על דיאטות. העיקר שיש למה לצפות.
עד אז, אני מזכירה לעצמי שמה שאני אוכלת הוא לא מה שמגדיר אותי. גם ההצלחה שתבוא (והיא תבוא!) לא תגדיר אותי. זה רק אוכל.
