בואו נדבר רגע על פרגון נשי. חשבתן פעם איך זה שברוב מקומות העבודה אנחנו עדיין רואות איך שוב ושוב הגברים שבחבורה תופסים את עמדות המפתח בעוד שאנו הנשים נשארות ברוב המקרים מאחור? נכון, רובנו נגיד לעצמנו שהם לא צריכים לעשות ילדים, לעבור "חופשות" לידה, להיות מעורבים בוואטס אפ הכיתתי, לבשל (בהכללה כמובן) ועוד מיני מטלות שאנחנו הנשים תמיד הראשונות לקחת על עצמנו. אולם אני אומרת: זה לא רק זה. אם נוציא לרגע את הדתיים מהתמונה, אצלנו החילונים, או נכון יותר לומר, הגברים החילונים יש משהו כזה שנקרא צבא. מילואים. לגברים החילונים שלנו יש משהו שאני ממש מתקנא בו: אחווה גברית צה"לית. כזו שאומרת שאם יש לך חבר מהגדוד אתה דואג לו כמו לאח. אם מחר הוא מחפש עבודה, אתה וכל הגדוד יחדיו מוצאים לו ג'וב פצצה תוך יממה. למה? כי הוא שומר עלי בקרב, אז איזו שאלה יש פה בכלל. והמנטליות הזו כל כך מושרשת בקרב הגברים שלנו, שגם אם אתם לא באמת ביחד במילואים אתם עדיין גברים ישראליים. וגבר ישראלי יפרגן ל"אח שלו" גם אם הוא לא באמת הציל אותו בפשיטה בעזה או בלבנון. ככה זה פשוט מקובל. ככה אתה נחשב ליותר "גבר".
לעומת זאת, אצלנו הנשים המצב הוא בדרך כלל הפוך. הרי אשה שהצליחה להגיע לעמדת מפתח בדם ויזע, כנראה היתה צריכה להזיע הרבה יותר בשביל התפקיד הזה ולהוכיח את כישוריה. אז מה פתאום שעכשיו תלך ותמליץ על אשה אחרת במקום עבודתה לתפקיד בכיר אחר? שמחר חס וחלילה יחשבו פתאום שהיא עולה עליה ושאולי בעצם היא יכולה להחליף גם אותה? מסוכן מידי…עדיף להישאר אותה אשה בודדה בצמרת שכנראה שלא ירצו לעולם לפתר פשוט כי צריך שם גם אשה. ואני לא מאשימה חס וחלילה. ככה לימדו אותנו מאז שאנחנו זוכרות את עצמנו. בלי ששמנו לב אפילו. הסביבה הכתיבה כל כך הרבה מכשולים והערימה עלינו כל כך הרבה קשיים שפשוט למדנו זאת על בשרנו.
אך יש דבר אחד שעוד לא השכלנו להבין: אם אנחנו לא נדאג לנו הנשים, לעולם לא נצליח לייצר את המאזן המיוחל של 50/50. דווקא בגלל שהדרך שלנו רצופה בהרבה יותר אתגרים ומכשולים, דווקא בשל כך עלינו להבין שרק ביחד נוכל ליצור את השינוי החברתי המיוחל. אם כל אשה היתה שמה לה למטרה לדחוף אשה אחרת למעלה, היינו נמצאות היום במקום אחר לגמרי. אם לא היינו מתביישות במילה פמינזם והיינו באמת שמות לנו למטרה ליצור שינוי, השינוי היה כבר מזמן פה. הסיבה היחידה שאנו חוששות לעשות מהלכים כאלה היא שאנחנו עדיין משחקות את המשחק של הגברים ועדיין נותנות להם להיות בסופו של דבר מקבלי ההחלטות. במדינה. בעירייה. בארגון בו אנו עובדות ובכל מקום אחר. מכירות את המושג "צו 8"? הגברים שלנו מכירים אותו היטב! כשהם נראים על ידי חבר לעזרה, הם מתייצבים! בלי שאלות. בלי תירוצים. זה טבוע בהם עוד מימי הצבא. אז מדוע אצלנו הנשים תמיד הכל מסובך כל כך? מדוע שלא נדע לפשט מעט את המצב?
תחשבו למשל מה היה קורה אם כל "צופית גרנט" או "לוסי האריש" היו דואגות לקדם רק נשים בסביבתן. מבלי לחשוש שיגידו להן שזה לא מקצועי או מוטה או כל קשקוש אחר שבוודאי יזרקו לעברן בכל מקרה. מה היה קורה לו כל "עפרה שטראוס" או "מירב מיכאלי" היו דואגות אך ורק לקדם נשים בסביבתן? לפי הנתונים היבשים מגמת הגידול בשיעור הנשים בדירקטוריונים היא 1%-2% בשנה בלבד. ולמה זה קורה? קשרים! פשוט אין לנו מספיק קשרים בצמרת. כשאלו הם הנתונים אני לא רואה שום סיבה להתנצל על כך, אם אשה חזקה ומצליחה בוחרת לשים לה כאג'נדה את עניין קידום הנשים בארצה. להיפך, לטעמי הגענו לשלב שזה כל כך מתבקש וכל אשה מצליחנית שכזו שתבחר לעשות זאת, רק תזכה לתשבוחות ולרוח תקשורתית גבית.
נכון. צריך גם שינוי חקיקתי. כנראה שבלי זה יהיה מאד קשה לנצח את הרוב הגברי בצמרת, אולם אל לנו לחשוב שזה יקרה כבר מחר. עלינו לקחת אחריות ולא רק לבכות על מר גורלינו כנשים. ובעייני הראשונות שצריכות ויכולות להוביל את השינוי הן דווקא כל אותן נשים מובילות ומצליחות שכבר הצליחו לחצות את תקרת הזכוכית. צו 8, אחות!