לגנוב את השמש
אורית מרלין רוזנצוויג
הוצאת כתר , 259 עמ'
איה לוין , ילדה טובה, מבית טוב, מחונכת, מפונקת, יפה – כלום לא חסר לה. בת 18 ואפילו חבר אוהב יש לה. היא אמביציונית, נבונה, בוגרת תנועת נוער שרופה, מחפשת אתגרים ומצטרפת לקורס מדריכות חי"ר.
אבל החיים הם לא מה שחשבנו. יש אירועים חריגים, יש טראומות, יש כאב , יש חייל יפהפה שמגלה בה עניין…
"אני. אני מוכרחה להשתנות. להשתדל יותר, להתאמץ. ואין לי מושג איך עושים את זה, כשכל עצם בגוף שלי רוצה לברוח למרפאה ולהתנשק. אני ילדה בת 18. יש עוד משהו שילדות בגילי אמורות לרצות לעשות ?"
ואז, עשרים שנה אחרי,איה מיושבת, אמידה, חיה בבית נאה עם בעל נאה ושלושה בנים מתבגרים. עוסקת בהגשמת חלומות של עשירים לעריכת אירועים הכי יפים, הכי שונים, הכי יקרים. תעסוקה מלאה וגם שביעות רצון.
האמנם ?
והיא מתפלפלת עם עצמה ועם מאוייה ושאיפותיה, מתבלבלת די הרבה בין אהבה לתשוקה, עושה שטויות. ותמיד יש חברה טובה ברקע שיודעת לסנן את ה"אמרתי לך", ואמא שכבר לא איתנו.
"הכל בסדר, אמרה לעצמה, הילדים שלך בסדר, המשפחה שלך בסדר, את בסדר.
כשהאדרנלין בגופה חזר לרמות תקינות היא קמה להכין לזניה לארוחת הצהריים. גם אם בחוץ העולם משתולל, היא יכולה לברוח, לבנות לעצמה בועה ולהתחבא. היא יודעת איך עושים את זה".
—–
"זו לא השאלה הנכונה. התחוור לה לפתע. זה לא מה היא עושה, אלא למה.
"לאן אנחנו נוסעים?"
"יפה פה, נכון ?"
"מדהים" אישרה
"זה המצפה הסודי שלי".
"לכאן אתה לוקח את כל הבחורות ?" היא לא הצליחה להתאפק והוא צחק.
"רק את מי שמסכימה".
לא הצלחתי להזדהות עם גיבורת הספר, כמו גם עם אף אחת מהדמויות הנלוות, מהסיבה שאף אחת מהן לא עמוקה ולא ברורה דיה. ועל כן אני, כמו כולנו , נוטה לייחס לאנשים תכונות סטריאוטיפיות צפויות על סמך הרקע שלהם ומעשיהם, ואני בטוחה שאין בכך צדק או דיוק .
כך או כך זהו ספר קריא מאד וזורם, כשהמציאות הישראלית משמשת רקע מוכר כל כך.
דרמה רומנטית.
לחסידי הז'אנר.
אורית מרלין רוזנצוייג היא עתונאית ותסריטאית.
(נקרא כספר דיגיטלי באפליקציית אינדיבוק)
