" אחת המטופלות שלי נתנה לבתה בת השלוש וחצי צעצועים רבים המתאימים לבני שני המינים,כולל כבאית בצבע אדום זוהר במקום בובה .יום אחד נכנסה האם לחדרה של הבת ומצאה אותה מערסלת בזרועותיה את הכבאית העטופה בשמיכה ואומרת לה : אל תדאגי כבאיתי קטנה ,הכל יהיה בסדר".
סיפור זה מתוך הספר המח הנשי מאת ד"ר ליאן בריזנדיין.
הסיפור הזה ממחיש כמה הגידול של בנים ובנות שונה הוא .
כאמא לבת ובן ,נדהימת אני כל פעם מחדש בהבדלים הטבועים ובהתנהגות המגדרית מגיל צעיר כל כך .
ספרה החדש של ד"ר ברינזדיין תוקע יתד נוסף בארון החינוך המגדרי ובהבדלים הצפויים בין בנות ובנית ונותן להם בסיס מחקרי-ביולוגי בדבר הבדלים אלו.מבחינה ביולוגית הבן עוד ברח אימו מוצץ בטוטסטרון וככזה יוצא עם מנת התוקפנות שלו,הבת לעומתו בעלת איזור המח המרכזי הגדול (האחראי על תקשורת ויחסים)יוצאת לאויר העולם בעלת אמפטיה ואינטליגנציה רגשית לבניית יחסים בינאיישיים .
כחוקרת מתחום המגדר שחווה ניסויים בלתי אמצעיים בסלון ביתה ,הרגשתי צורך עז לכתוב על ממצאי הניסוי המגדרי המתחולל ממש מתחת לאפי.הארוע הראשון שעיצב בתודעתי את הצורך בשינוי הסטריוטיפ הקבוע מראשבדבר בנים ובנות היה כשביתי הצהירה באופן חד משמעי כי "איזה יופי שאני בת (ברוך שעשני אישה אם תרצו בשפתה) בנות יכולות ללבוש יותר צבעים".כבת ארבע ומחצה שמתנהגת כמו בת מצווה , מתעניינת בצבעים ,לבוש ואופנה -ביקשתי להבהיר מולה את פשר הגילוי.
"למה, חמודה בנות יכולות ללבוש יותר צבעים:"
"זה הרי ברור ,בנות יכולות ללבוש ורוד ולבנים אסור"
"למה?" שאלתי בפליאה
"כי ורוד זה צבע נשי"
בשלב זה הבנתי כי החיברות המגדרית החלה לעבוד מהר כפי שחשבתי,וניסיתי (שלא בהצלחה מרובה)לתקן את המעוותולהסביר כי גם בנים לובשים ורוד ,ולתת דוגמאות אופנותיות כאלו ואחרות . נערת ווג החדשה לא השתכנעה.
הארוע השני שחוזר ונשנה במערך הניסויית הביתיים הוא לראות את בני בן השנה חופר באופן חוזר ונשנה בעציץ הדקל בסלון,למרות הצעקות הבלתי משתמעות "אסור" ,נראה כי הדבר רק מעודד אותו יותר ,בפרץ בעיות משמעת שאיני מכירה עוד ולצערי, כנראה שזו רק ההתחלה .
הסנדלר הולך יחף,ואם תרצו החוקרת המהוללת למגדר מגדלת בביתה שני ילדים בהתאמה מושלמת לסטריוטיפ הגברי והנשי , הנחמה היחידה היא שהדבר מולד וביולוגי והקושי לשינוי הוא רב .
