לבחור לשמוח
השבוע בקבוצות שומרי משקל שבהנחייתי דיברנו, לכבוד פורים, הרבה על שמחה.
האינסטינקט הראשון היה לדבר על השמחה שבאוכל. ברור!! שכן לדעתי "אוכל" הוא אחת מהנאות החיים, ולא אתבייש להעיד שאצלי הוא אפילו ממוקם בחמישייה הפותחת של הנאות ושמחות החיים.
מה יכול להיות יותר משמח מפסטה בשמנת? משווארמה בלאפה שנאכלת ברחוב בזמן שהטחינה נוזלת לי על החולצה ומשאירה ראיות? או מעוגת טריקולד כך כך גבוהה עד שמזלג הקינוחים לא מצליח לקחת ממנה ביס שיכלול את כל אורכה?!
אכן שמחה. אושר. ואם "משנכנס אדר – מרבין בשמחה", שהרי כל המרבה – הרי זה משובח.
אך כפי שכבר למדתי וכתבתי, אין בחירה שאין בצידה מחיר!! הדבר נכון ל 100% מהבחירות שאנו עושים בחיינו (כל בחירה היא בהכרח גם ויתור). ולכן גם לבחור בשמחה אחת היא בהכרח ויתור על שמחה אחרת. שכן גם שמחות יש בצידן מחיר.
אני מאוד שמחתי כשגיליתי שאנחנו בהריון, מאוד שמחתי כשנולדו לי בנותיי. אך ממש שנאתי להתעורר כל שעה וחצי בלילה רק כדי לגלות שנפל לפיצי המוצץ.
אני מאוד שמחה כשהבית שלי נקי ומסודר. יחד עם זאת, אני שונאת לנקות ושונאת להיות ה"אמא הפולניה" שרצה אחרי כולם וצועקת "למה הנעליים שלך תמיד בסלון?!" או "אם הדברים שלך היו במקום לא היית צריכה לשאול כל הזמן איפה הדברים שלך".
אני מאוד שמחה שהבת שלי מגונדרת, מאריכה שיער ומרגישה הכי יפה שיש. אני גם שמחה שהיא חברותית וכל הזמן מתחבקת את חברותיה. אך כשמגיע שלב הגירודים בקרקפת אני פתאום חושבת אולי יהיה יותר משמח אם היא תהיה טום-בוי, תקצר את שיערה למינימום האפשרי ותהיה קצת פחות חברותית ומחבקת…
גם בתהליך שלי, ב"אקורדיון" האינסופי של ההשמנה וההרזיה וההרזיה וההשמנה וחוזר חלילה השמחות מתערבבות כל הזמן האחת השניה:
אני אוהבת לאכול, זה גורם לי לשמחה עילאית!! אבל כשאני מסתכלת במראה ורואה את כל השמחה הזו "התיישבה" לי על הפולק'ה או על "התחת הברזילאי" שלי (למרות שאני בכלל נולדתי באוקראינה) אני מרגישה פחות שמחה. גם כש"השמחה" מחליטה פתאום "לכווץ" לי את המכנסיים אני ממש לא שמחה. אני ממש ממש ממש לא שמחה!
בשנה הראשונה שלי כמנחה בשומרי משקל, כתבה לי אחת מחברות הקבוצה מכתב מרגש, שכלל את המשפטים הבאים:
" אני נורא אוהבת לאכול. אוהבת. ממש אוהבת . לטעום, ללקק, ללעוס, לבלוע, לבלוס עד שאני מתפקעת. אני אוכלת עם העיניים, עם הידיים, עם הפה, עם בלוטות הטעם, עם הבטן, עם כל הלב, במלוא העונג, עם כל הנחמה, עם הסיפוק המיידי.
ככה ממש. במלוא העונג, עם כל הנחמה, עם הסיפוק המיידי ועם התסכול המתמשך.
כי אני אוהבת לאכול, אבל אני ממש לא אוהבת את עצמי מלאה או שמנה. אני שונאת את הרגעים מול עוד בגד שלא עולה, מול עוד מכנסיים שחורים כי שחור זה מרזה, מול עוד צמיג במותניים, מול עוד פיסה של תחת, המון תחת, ים של תחת, כמה תחת כבר יכולה אישה אחת להחזיק?
אז מה אם אני כבר בת חמישים והחיים שלי דבש? אני עדיין רוצה מתניים. אני עדיין רוצה עצמות בריח, אני עדיין רוצה עור מהודק. אני רוצה שמלות קטנות ופרחוניות. אני רוצה חצאיות צמודות. אני רוצה להיות יפה בעיניי עצמי, להרגיש טוב עם דמות המראה שלי, לצאת אל העולם עם הביטחון העצמי שיש למי שמרגיש נוח בתוך העור של עצמו".
אז כדי שאוכל לשמוח באמת, ולא לשלם מחיר רגשי ופיזי יקר מידי אני בוחר לפרש את המנהג של "מרבין בשמחה" כך שכדאי לנו להרבות בשמחות ולאו דווקא לבחור שמחה אחת ולהרבות רק בה (וכמו שכבר הוכחתי – על חשבון השמחות האחרות שלנו).
לאכול זה שמחה – אך גם להרגיש טוב עם עצמי זו שמחה!
ואם נהפוך את ה"שמחה" לראשי תיבות, הרי שאפשר לראות כי:
ש – שומנים, שמנת ושאר מיני טעימים זה שמח – אך גם להיות בשליטה זו שמחה גדולה!
מ – מתוקים זה הכי שמחה – אך גם מוטיבציה ומידה קטנה יותר ישמחו לבב אנוש!
ח – חטיפים, חלווה וחשקים שמקבלים מענה זו שמחה – אך גם חופש ללבוש מה שבא לי, החופש לבחור מה אני אכניס לפה והחופש לעשות מה שאני רוצה בלי הגבלה של משקל עודף זו שמחה!
ה – הצלחה והרזיה הן שמחות מדהימות (מה שאי אפשר להגיד על ה"השמנה"…).
אז רגע לפני שאנו מניחים את "כל ביצי השמחה בסל אחד" מזכירה לכולנו שעלינו להרבות בהרבה סוגים של שמחה ולאזן את השמחות – וכל זאת כדי שלא יחסרו לנו סיבות לשמוח.
נעשה – ונשמח !!!