אתם יודעים, כשהתחלתי לכתוב, לאט לאט הצטרפתי לקהילה שלמה, רובה נשית, של בלוגריות ובלוגרים. כך גם אני נחשף להרבה פרסומים של אנשים זרים לי ואני זר להם. אני כמובן, נמשך יותר לסוג הפרסומים המכונים ״בלוג אישי״ לא לבלוגים על אוכל אופנה טכנולוגיה וכאלה. כשאני קורא בלוגים אחרים אז אני מקבל רעיונות על מה לכתוב, במה אני יכול לשתף, מה יעשה לי טוב. אבל ישנה אחת, שידעה לעשות קסמים שידעה להגיד מילים שצבעו את השמש בדם.
[youtube p2L2oxGcZ08 nolink]
עליתם עלי, לא מילים שלי ובכל זאת ישנה אחת שכותבת אמנם בסגנון שונה מעט משלי אבל התכנים שלה בועטים בי, שורטים אותי, היא, בחלק ניכר מהפרסומים שלה שמה מולי מראה. צועקת את שאני חווה ומרגיש. עושה שמות בנפשי ומוציאה ממני דברים שהיו חבויים שם הרבה שנים. כך נולד הפרסום הנ״ל, פרסום על תחושת השפלה, בדידות, או יותר חשוב, מה אני עושה עם זה.
אז אני לוקח אתכם 20 שנה אחורה, פברואר 1996, סחבק עושה חיים בקרנבל בברזיל. חבר שלי ואני מטיילים ביחד בדרום אמריקה, הטיול של אחרי הצבא. אבל אז הוא חזר הביתה, מה לעשות. ואני תכננתי להמשיך לטייל עוד כמה חודשים, אז ככה לאט לאט חברתי לשתי בנות אחלה, ואז עוד אחת הצטרפה, ואז עוד, בלי להרגיש מצאתי את עצמי על האוטובוס מזרחה לכיוון ביצות הפנתנאל עם עוד 7 בחורות. דווקא היה סבבה, סגרנו עם חברת טיולים ביחד עם עוד שני בנים (מזל!) וכך יצאנו. היה אחלה ממש כיף.
איכשהו כנראה לא ראיתי את זה בא. לא יודע מה עשיתי או מה לא עשיתי אבל כשחזרנו לאחר שלושה ימים הרגשתי מן עקצוץ כזה, חוסר נוחות, הרגשתי שאף אחת לא רוצה להיות במחיצתי. ככה העברנו לילה במלון ואני מרגיש פחות ופחות רצוי ככל שעובר הזמן. יום לאחר מכן חצינו את הגבול לבוליביה ועלינו על רכבת המוות. למה, רכבת המוות? תנסו אתם לנסוע ברכבת שנוסעת 60 קמ״ש בחום אימים, סאונה, יתושים אוכלים לך את הצורה, וכל זה במשך 24 שעות. ובשבילי, בכדי להעצים את החוויה גם הרגשתי שמאחורי גבי עשו מספרי מוות לגבי מי תשב לידי. מסכנה! מה זה נדפקה הבחורה שישבה לידי!
האמת המרה היא שזה ממש מעליב, מה זה מעליב? משפיל.
היה לי הרבה זמן לחשוב, שם ברכבת המוות, וכשהגענו לסנטה קרוז, העיר הראשונה הגדולה בבוליביה, גמלה בי ההחלטה. אני לא ממשיך ככה. מעולם לא כפיתי עצמי על אף אחד ולעולם גם לא אכפה. איפה שלא רוצים אותי אני לא אשאר, חד וחלק. פשוט תפסתי מרחק, אמנם הלכנו לאותו המלון אבל מבלי אומר פשוט הפסקתי לטייל איתן. בסנטה קרוז כבר הסתובבתי עם שתיים אחרות, אורה ונורה (נשבע לכם, שמות אמיתיים). ואז בחרתי אוטובוס אחר ליעד הבא, הייתי לבד. כן, הרגשה חרא להיות לא רצוי, דחוי. הרגשה עוד יותר חרא היא גם לא לדעת למה. והלבד הזה … כל כך קשה לי עם הלבד הזה, כי זה לבד שלא נולד מבחירה. זה לבד שנולד מחוסר ברירה. לא נשארתי לבד הרבה זמן אם אתם שואלים. פגשתי חבר׳ה אחרים, ממש בראש טוב ויצא לי לטייל איתם כקבוצה וכיחידים כמעט עד סוף הטיול. יצא טוב בסופו של דבר.
לא יודע למה, אבל איכשהו התחושות של הלבד, של הדחיה, של האפילה, של השאלה למה, של ההשפלה צפו ועלו כ-20 שנה אחרי.
כמו אז, גם היום, אני כבר אמצא את הנתיב לצאת לדרך החדשה. מה זה אמצא? אני כבר שם, צועד בבטחה. למדתי שיעור חשוב, למדתי כי לא לכל השאלות אמצא תשובה, ולמדתי כי אפשר ואף רצוי להפסיק לחפש.