אני זוכרת את הרגע הזה, בו למדתי לצייר צוואר. הייתי בת 6 בערך ופתאום גיליתי שאם מוסיפים 2 קווים מתחת הראש, אשכרה נוצר צוואר. רצתי נרגשת לאמא והראיתי לה בהתלהבות ויש מצב שזה בערך הרגע בו הבנו שאני כנראה יודעת לצייר. נקודת המפנה הזו היתה די מדוייקת כי כבר אז היה די ברור שרקדנית בלט לא אהיה (שפגאט ואני לא חברים), גם לא רוכבת גלגיליות מקצועית (יש חוג כזה) ואפילו לא שחקנית כדורסל (אל תשפטו אותי. ניסיתי הכל). מאז עברו הרבה מים תחת הגשר, גיליתי את העיפרון, הפחם וצבעי הפנדה, ובשלב מאוחר יותר את העכבר והמקלדת, האילוסטרייטור והפוטושופ.
אז יאיי! אני מעצבת גראפית! אני יודעת מה אני עושה בחיים! כן? לא. כי בחיים כמו בחיים צריך להתפשר. על בוסים, על שעות, על מרחק, על דד ליין לא הגיוני, על מרות, על זלזול, על הקטנות, על רדיפת בצע, יו ניים איט. אבל בסופו של דבר התפשרתי על עצמי ו- וואלה? לא בא לי יותר. תמיד אמרו לי שאני יכולה להגיע רחוק, אז חיפשתי רחוק אבל הי, זה בכלל קרוב, כאן, מתחת לאף שלי.
במהלך חיי עברתי עשרות קורסים, צברתי יותר שנות לימוד משעות שינה וחיפשתי וחיפשתי וחיפשתי. רק השבוע נזכרתי איך לפני יותר מ-15 שנה סיימתי בהצלחה יתרה קורס תסריטאות ואפילו כמעט כתבתי סרט קצר עם שחקן מפורסם (אז לא הבנתי את זה, אבל לא בוכים על חלב סויה שנשפך). למה נזכרתי? כי שכחתי. למה שכחתי? כי מאז עשיתי עוד 200 דברים פחות או יותר, או יותר מפחות.
אתמול התחלתי משהו מרגש. קורס שיווק אינטנסיבי ומשוגע שהמטרה שלו להעיף את העסק שלי קדימה. שמתם לב איזה מילים הדגשתי בפסקה הזו? זה מה שהופך את הכל לאמיתי. הכי אמיתי שהיה לי עד היום. ויאללה, אם זה גם אומר לשלב אהבה ישנה שלי – כתיבה, אז ברור שאני פה!
התיישבתי בבית קפה (טוב נו, זה גם בגלל שמרססים לי את הבית כרגע) והגשמתי חלום קטן, לרשום בלוג בבית קפה. אני לירון פיין וזה הבלוג הראשון שלי בסלונה. תעקבו, יהיו עוד.
אם איכשהו אתם לא יודעים על מה מדובר – זה העסק שלי.
