כן, גם אני בלוגרית. אמנם אני לא כותבת על אקטואליה, לא משתלחת בבעלי ההון ולא מחזקת את המאבק לצדק חברתי (לא בכתיבה בכל אופן), אבל אני כותבת, מהלב, כל מה שבא לי. הבלוג הזה הוא אחד הדברים הטובים שקרו לי בשנתיים האחרונות. סוף סוף נתתי דרור לכל מה שישב לי עמוק עמוק בבטן ועכשיו אתם רוצים לסתום לי את הפה? דווקא עכשיו? כשכבר התחלתי לשחרר?? לסתום את הפה לא היה הצד החזק שלי מעולם, עם החוק הזה, עוד פחות.
חוק ההשתקה הזה רע לנו, לכולנו. בין אם אתם בלוגרים, בכל נושא שהוא, מעדכני סטטוס אובססיביים, מצייצים מדופלמים או סתם מביעים דעה ועניין. יכולתי כמו רבים וטובים להגיד לכם כמה החוק הזה הוא אנטי כל דבר שפוי ונורמלי שאי פעם ידענו, אבל אני מעדיפה רק לומר שזה חוק בזוי. אין לי מלה מתאימה יותר ל"שדך" לו.
אני כותבת על אהבה, על יחסים, על גברים ונשים, על המציאות היום יומית שלי – הכל אמת לאמיתה, בין אם היא עצובה, מצחיקה, מרגשת או מביכה. רצה הגורל והמציאות שלי עמוסה במפגשים עם אנשים כאלו ואחרים והם אלו שמספקים לי את החומר הזה שממנו עשויים הפוסטים שלי. אחת מהתגובות הכי נפוצות שאני מקבלת בעקבות הכתיבה היא שאתם נהנים לקרוא את דבריי כי אתם מרגישים ויודעים שאני מספרת לכם על חיי האישיים בחשיפה מוגברת ומאוד פתוחה. פרט לטשטוש או החלפת שם הגיבורים בסרט שנקרא "החיים שלי", כל השאר הוא בגדר "לא נגעתי". עכשיו, לאור החוק החדש, יש מצב שגם המציאות הזו תאלץ לעבור שיכתוב. תבינו, כמו שאתם קוראים כל מלה, אני די בטוחה שגם אותם גברים "הנוגעים בדבר" (תרתי משמע) קוראים את הבלוג שלי ויודעים למי התכוונה המשוררת – מי מבטיח לי עכשיו שהם לא יתחילו לעשות קולות של נפגעי לשון הרע? הם אפילו לא יהיו חייבים להוכיח שנגרם להם נזק בכדי לעקל את חשבון הבנק החבוט ממילא שלי.
בשבילי הכתיבה כאן היא בראש ובראשונה תרפיה. זה המקום שלי לשחרר, לפרוק, להוציא ולנקות מעצמי כל מה שמעיק, מצחיק ומעסיק ובגדול כל מה שראוי שאדחיק. אני כאן כדי לחפור ואתם כאן כדי לאגור (זהו, סיימתי עם החרוזים, מבטיחה). כל עוד אני ממשיכה לכתוב אני לא אתן לאף אחד להגדיר עבורי מה מותר לי לשתף ומה לא. הבלוג הזה הוא החיים שלי, קראתם אותו – קראתם אותי. האם זה נשמע לכם הגיוני שפחד מתביעה יכתיב את האמת שלי? שלנו??
אם אנחנו נותנים לחוק כזה לעבור אנחנו נותנים יד לקיצוץ הכנפיים של כל בן אדם חופשי, בר דעת ודעה – כמוני, כמוכם. אנחנו מקצצים את כנפיה של הדמוקרטיה שידענו תמיד להתגאות בה, כאן באזורנו שטוף הדיקטטורות, שחלקן מוסוות היטב תחת המלה דמוקרטיה (תתכוננו, בקרוב אצלנו). אנחנו הופכים אט אט למדינה שלא שונה מאותם משטרים אפלים שאנחנו כל אוהבים לבקר, לתעב ולסלוד מהם בזלזול. אם החוק הזה עובר, לא נוכל עוד לנהוג בשיחות הסלון שלנו בצקצוק שפתיים מתנשא על שלטונו הרחוק של אחמדינג'אד. כאמור, בקרוב אצלנו.
ואל תגידו לי שאני מגזימה. כל מפולת עצומה מתחילה מאבן אחת קטנה. או בינונית, תלוי איך תסתכלו על זה. זו לא מחאתם הבלעדית של עיתונאים ותיקים או אנשי חדשות מנוסים, זו מלחמת ההתשה של כולנו ואל לנו להרים ידיים בקרב הזה. לצערי, כמו שזה נראה כרגע, אנחנו חייבים להמשיך ולצעוק, להשמיע את קולנו ולא לוותר כי זה בהחלט לא הקרב האחרון. אסור לתת לחוק הזה להשתיק אותנו, אנחנו יודעים איך זה התחיל, קשה לנו לדעת איך ואיפה זה ייגמר.
ומה לגבי הבלוג שלי? תכל'ס, עוד לא נולד הגבר שיסתום לי את הפה. וואלה, אם היה אחד כזה סביר להניח שמלכתחילה לא הייתי כאן.
שנמשיך?
