לא זה אף פעם לא יקרה – החיים ממקום אחר…

יום רביעי של אמצע השבוע, אם ממש מתאמצים – רואים את סופ"ש באופק המאד רחוק ואני מתחילה לשמוע סוג של אנחות עייפות ארבעת ימי השבוע שחלפו להם, ארבעה ימי עבודה, פעילות, נסיעות, מפגשים וכו'. בין לבין אני  שומעת בשקט, במילים שלא נאמרות אבל אבל נלחשות בשקט "הלוואי שלא הייתי צריכה לרוץ ממקום למקום, מפעילות לפגישה…." -"הלוואי שיכולתי להיות עכשיו בבית עם הרגליים למעלה וכוס קפה קר…".
על פניו, נשמע נהדר, כמעט סוג של פנטזיה – אם מישהו היה משמיע לי את זה – הייתי משתכנעת וקונה את זה בשתי ידיים.אני הרי הייתי רגילה לאותם ימים רגילים, ימים שבהם השעון צלצל ואני הסתובבתי לצד השני, פשוט יום רגיל, בתקופה רגילה הייתי עושה את זה. היום לא. ממש ממש לא.
אתם בטח מסתכלים עליי במבט של תמהון ותוהים מה קרה לי? אם אני חולה? לא, אני לא – אני רק מישהי שלמדה כמה חשוב לקום בבוקר (לא, זה לא פלצני…), להרגיש שיש בשביל מה לקום (גם אם זה 06:30 בבוקר),יש בשביל מי לקום- גם אם זה מעצבן לפעמים.כן, זה  גם אם זה בחורף וצריך לשלוף את עצמי מתוך הפוך או בקיץ להרגיש את המקלחת…..בכל מקרה אני תוהה למה צריך להיות במקום שלי כדי להבין את זה. כדי להבין שאין סדר יום ממש מוגדר, זה לא ממש משנה אם אני ארד לקפה השכונתי בתשע או בעשר, אם אני אלך לשופינג בעזריאלי או בגבעתיים לאיזו חנות לקחת משהו שנתתי לתקן – כמעט הכל אני יכולה לעשות …תמיד. אפשר לעשות את  זה אחה"צ או בערב ולפגוש חברים הערב או בעוד יומיים (מחר הם עסוקים – יש איזו פעילות עסקית שהוא חייב לקחת חלק בה).
קשה וכמעט בלתי ניתן להסבר העובדה שאני הולכת לישון בידיעה שבעצם בדרך כלל אין איזה מישהו/ משהו מוגדר שאני חייבת לעשות/ להיות בו בשעה מוגדרת מוקדמת בבוקר. התגובה הראשונית-מיידית היא : איזה כייף לך, את יכולה לעשות הכל, מתי שמתחשק לך – אז לא !!! ממש לא !!! אני צריכה שיצטרכו אותי במסגרת מקום עבודה מוגדר ומסודר, אני זקוקה לזה (אולי כי אני פולנייה ??? ). חשוב לי לדעת שאני קמה בבוקר עם תכלית, עם צורך, עם מטרה מוגדרת.
אני בטוחה שיש כאלה שיאמרו שלא צריך, שאפשר לזרום עם החייים. אולי לא צריך ואפשר לתת לחיים לזרום כמו שהם,,,, –  אבל כדי להבין את הצורך בויתור הזה – צריך כנראה לחוות את זה, משהו בסגנון "לי זה לא יקרה.."  עד שזה קורה ואתה מבין פתאום שלאף אחד אין תעודת ביטוח על החיים והדרך שבה יתנהלו ובשנייה אחת נטרפים הקלפים ועם הקלפים החדשים צריך להתחיל לשחק את החיים.
שישה ניתוחים אחרי, הפסקתי מזמן לספור את הפעמים שבהם נכנסתי לחדר ניתוח, הספקתי  לראות מספיק אחיות שמחייכות יותר מדי כדי לנסות להרגיע את הדופק שרץ כמו משוגע, כמו מישהו לפני ניתוח. אני מכירה את השעון הגדול שהשניות בו עוברות לאט ומהר (תלוי כמה ומה קיבלתי ובאיזה מצב נפשי אני באותה שעה…), האחות מניחה את כובע הפלסטיק המגעיל הזה ומסבירה לי שצריך לשים על הראש ובודקת איתי בפעם  ה 129 שאין עלי תכשיטים ואין לי שיניים תותבות…לא, אין לי בינתיים. יש לי המון פלטינות – זה עובר את ה"מכס" של חדר ניתוח ?? :))
מגלגלים את האלונקה לחדר ניתוח ואני במבט מסטול באופן חלקי רואה שאנחנו בחדר ניתוח מספר 9 הפעם – אני מחפשת מהר מאד בתאי המוח הבודדים שעדיין פעילים אם יש איזה סימן טוב לספרה 9 – לא מצאתי, אבל כנראה שהסוטול כבר משחק תפקיד לא קטן.
בחדר ניתוח אני מרגישה את מכת הקור שמכה בי תמיד ואני תוהה אם מתייחסים אליי כאל חתיכת בשר בהקפאה….מעל – המנורה הגדולה /ענקית מלאת הפלורוסנטים שמאירה אותו כאילו הייתי שמש, אבל גם מבליטה כל שערה  לבנה שלא הספקתי לצבוע וכל קמט בזוית העיען שלא מרחתי עליו קרם כמו שלימדו אותי בסופרפארם.
בנימה שמתאימה לגנון מסבירים לי שעכשיו יחדירו עירוי להרדמה, , נוזלים וכו" וכו'….ועכשיו  אני ארדם (איזה חמודים – חבל שאין שליטה בחלום עצמו)…הם צדקו. נרדמתי.
התעוררתי (כנראה מתישהו)- הציק לי אחד המנתחים שמלמל "את אחרי הניתוח אורלי – הכל בסדר". בלב קללתי אותו – אם הכל בסדר למה אני כאובה ולמה אני שם. לא ברור. תזיזי את האצבעות ברגליים כאילו את לוחצת על גז / ברקס – אני לא יודעת לנהוג……תלך , תעזוב אותי….שקעתי לשינה עמוקה…..
קמתי באיזשהו שלב כאובה, מחוברת לצנורות מכל חור שהיה קיים או נוצר במהלך הניתוח. צלצלתי בכל הפעמונים והאחות הגיעה מהר, באמת מהר…..כן כן, אני מבינה שכואב לך, זה נורמלי אחרי ניתוח.
לא רוצה נורמלי – רוצה שלא ייכאב.
תהיי מבסוטית אורלי – עכשיו את שווה המון כסף – הגוף שלך מלא טיטניום וזה חומר מאד יקר
שיחקתי כל כך הרבה ניתוח, כל כך הרבה ניתוחים ….ועדיין אני צוחקת ….בשבילי, בשביל השפיות והחיים שלי…
.
…חברים – אני ממש יקרה, אני מלאה טיטניום…..ואני יחסית בסדר. הולכת, מבלה, נוסעת וגם חוזרת