אז כן- עברנו לאוסטרליה, לכמה שנים.
הבנזוג ברילוקיישן בשליחות ציונית ואני והילד אחריו.
החלטתי לחסוך מכם כרגע את ה"לפני"- חיבוטי הנפש, הדאגות, האריזות, הפרידות, ההתרגשות והעובדה שסחבנו איתנו מגב- מוצר צריכה שלא תשיגו כאן בכלל (לטענת גורמים אחדים) או שתשיגו במחיר מופרז בסימטה צדדית אפלה (לטענת אחרים). פתאום תפסתי את עצמי. כבר ארבעה חודשים כאן. קיץ התחלף בסתיו שהתחלף בחורף, הירוק התחלף באדום שהתחלף בחום. מפה לשם, הילד כבר מקשקש אנגלית במבטא אוסטרלי, משחק פוטבול אוסטרלי (כן זה עם הכדור המשונה והחוקים העוד יותר משונים) עד שלפעמים קשה לזהות אותו בתוך בליל הילדים הלבושים בתלבושת אחידה בבית הספר. הספקנו לראות קואלות וקנגרואים ופינגווינים, לחגוג את פסח פעמיים ואת יום העצמאות פעם אחת. החיים נכנסו למעין שגרה מבורכת והסנדלים אופסנו עמוק בארון.
אז לפני שהחוויות הופכות לתמונה דהויה בהארד דיסק של הזיכרון, החלטתי כדרכי להעלות אותם על הכתב. אז הנה זה בא-
מכירים את הבדיחה על הקשישה שמתלוננת שהיא נוסעת באיילון וכולם נוסעים נגד כיוון התנועה? ככה בדיוק זה מרגיש בימים הראשונים כאן. פחד אלוהים. לא זו בלבד שהם נוסעים נגד הכיוון, המכוניות פה גם נוסעות ללא נהג, או ככה לפחות זה נראה למי שרגיל לראות את הנהג במושב השמאלי הקדמי של האוטו. אני מפנה את מבטי ימינה ונחרדת- נער צעיר יושב במושב הנהג ולא מחזיק בהגה. בעצם אין הגה. ילד מה אתה עושה? זה מסוכן!!. ההבנה שכסא הנהג נמצא בצד ימין מחלחלת לאט. לאט מאוד. כמה פעמים יצא לי להכנס לרכב מצדו השמאלי, להתיישב במושב הקדמי, להניח את התיק לימיני בתנועה אוטומטית ואז לגלות שההגה לא שם. כבר סיגלתי לעצמי באותם רגעים מבט מיתמם חצי מחוייך שמופנה להולכי הרגל ברחוב רוצה לומר- "רק התיישבתי לי כאן לרגע לנוח. וודאי שאני יודעת איפה ההגה…" בכל זאת לא נעים.
בדרך משדה התעופה מצאתי את עצמי אוחזת בבעתה בידית הדלת כבגלגל הצלה, כאילו היא זו שתציל אותי כאשר משאית ענקית תגיח לפתע ממול בנתיב בו נהוג לסוע כשאתה נוהג ברוב המדינות המתוקנות בעולם. זה כנראה עזר כי הגענו בשלום למחוז חפצנו.
הבנזוג אחז כמעט מייד בהגה והחל לנהוג בעיר, תוך שאני ממלמלת פסוקים מהברית החדשה הקוראן והתנ"ך גם יחד. אם לא יועיל וודאי לא יזיק. ואחרי כמה ימים שבהם חזר בחתיכה אחת הביתה החלטתי שהגיע תורי. אז מייד לקחתי שני שיעורי נהיגה כי בכל זאת בריאות הציבור בעיר היא עניין חשוב שיש לשמר. כל אחד צריך להיות מודע לחוזקותיו ולמגרעותיו. ונהיגה, איך לומר, מעולם לא היתה הצד החזק שלי. בטסט הראשון שלי לפני אי אלו מאות בשנים עמדתי דקות ארוכות מאחורי מכונית חונה והמתנתי שתפנה ימינה. לולא הערתו של הטסטר וודאי הייתי עומדת שם עד היום.
אז התיישבתי בצד ימין. יש הגה. עד כאן הכל טוב. אני שולחת יד לחגור חגורת בטיחות אבל זו נשארת תלויה באוויר. גם זה בצד השני. אני מתניעה את הרכב ומאותתת ימינה אבל אבוי הראייה מטשטשת…הו לא! הווישרים! האיתות זה בצד השני. אוקיי, אני אומרת לעצמי, תשנני- ווישרים בצד שמאל איתות בצד ימין, או אולי להיפך?! מתחיל גשם…אני מפעילה את הווישרים וכמובן מפעילה למעשה את האיתות. שוב אני לא רואה דבר, גם לא את הנהג שמאחורי שלא מצפצף, לא עוקף ובאופן כללי נוהג בשלווה סטואית מאחורי כאילו לא הפעלתי כרגע את הווישרים באמצע הקיץ ואותתתי ימינה ושמאלה חליפות ללא צורך ועוד לא דיברנו על לפנות ימינה…
באופן כללי, פניה ימינה היא הסיוט הגדול ביותר של הנהגים החדשים ביבשת. מכירים רמזור ירוק? אז זהו שלא כאן. רמזור ירוק ימינה, כשהוא לא מלווה בחץ קטן, הינו המלצה בלבד, כמו האט ותן זכות קדימה. המשמעות היא שעליך להמתין עד שכל המכוניות חצו מולך ורק כשהמקום מתפנה ועדיין ירוק- מותר לחצות. נסו לדמיין לפנות ימינה מדיזינגוף לאבן גבירול עם רמזור כזה…. בהתחלה עשיתי את הדבר הכי הגיוני לעשות במקרים כאלה. נמנעתי מנסיעות הכרוכות בפניה ימינה. מבלי להכנס לפוליטיקה, לנסות להגיע להיכן שהוא, מלבד לאותו מקום שממנו התחלת, באמצעות פניות שמאלה בלבד לא מביאות אותך רחוק. בכל פעם שהאשה הנחמדה ב GPS אמרה – פני ימינה, נמלאתי זיעה קרה. את אמורה לעמוד בסמוך לקו ההפרדה ולהמתין שכל המכוניות יעברו תוך שאת נושאת תפילה חרישית שכל זה ייגמר לפני שהרמזור ייתחלף שוב לאדום, שכן אם כבר התחלת פנייה עלייך לסיימה, גם אם זה אומר להשתחל בין הרכבת הקלה שהופיעה כרגע למולך והסמיטריילר בעל ששת המפרקים החוצה כרגע את היבשת. ועוד לא דיברנו על לנהוג סביב תנועה. רק שניה, למה הוא מגיע מימין, מטורף אחד…מה אתה עושה??? אתה לא רואה שאני מאותתת? אוף, עוד פעם הווישרים האלה!
המזל הגדול באמת הוא העובדה שהנהג האוסטרלי המצוי הוא שילוב של ג'נטלמן אנגלי וזחל. יש לו זמן והוא מנומס. גם אם תעמדי שעה בצומת ולא תעברי עד שהמכונית הקרובה ביותר תהיה מרחק 3 ק"מ משם (לא מניסיון, חלילה, חברה סיפרה לי), איש לא יצפור, איש לא יעקוף. בעצם היה איש אחד שעצר לידי, צפר וגם צרח. אבל זה היה בתקופה שפניתי רק שמאלה. יתרה מזאת, בכל מקום שחסימת הנתיב עשויה להפריע לתנועה, למשל אם יש פקק זה יחסום את הכניסות והיציאות מהנתיב ימינה ושמאלה, יש על הכבישים סימון מיוחד שאומר give way , כלומר אל תכנס לצומת אם אינה פנויה ואכן איש אינו עובר את הקו, כאילו עומד שם הסלקטור של האומן 17 ואתה מעדיף לשתוק מאשר להסתבך איתו.
ויש גם את העניין של מחוות השלום. הם כל כך אדיבים ונחמדים שהם אשכרה מפנים לך את הדרך. למשל כשמישהו מופיע מולך בכביש צר שבו יכולה לעבור בכל פעם מכונית אחת. הוא יזוז לשוליים ויחווה בידו בידו כאומר- בבקשה תעברי. זה שינוי מרענן לעבור מ Mode של הישרדות בג'ונגל באיילון, לנסיעה איטית ורגועה בשלכת המלבורנית. זה מדבק העניין הזה ומהר מאוד התחלתי בעצמי לפנות דרך, לתת למי שמבקש לעקוף. או אז הסתבר לי שמי שמזהה התנהגות כזו, מחזיר לנהג המנומס מחוות תודה באמצעות הנפת היד כמעין אמירת שלום משהו בין נפנוף ישראלי לנפנוף המלכותי של מלכת אנגליה. שכה אחייה.
אז אחרי שלמדתי לפנות ימינה, להפסיק לאותת עם המגבים, לנופף בנונשלנטיות בתודה לאחיי הנהגים בשמאל, נותר לי רק להצליח לנהוג במהירות של 40 כל יום בסביבות בתי ספר בשעות הבוקר ובשעות האיסוף אחר הצהריים. זה מרגיש כמו לנסוע לאחור וכל סטייה ולו הקטנה ביותר מהמהירות המותרת מזכה אותך בדו"ח חנייה בן שלוש ספרות. בדולרים. נסיעה בHigh way מאפשרת כבר להתפרע ולסחוט את הגז…עד 80 קמ"ש. בכל זאת צריך גם קצת ריגוש בחיים.
