"של נעליך מעל רגליך" אומר אלוהים למשה בפרשת שמות, הפותחת את חומש שמות, שקראנו בשבת האחרונה.
הפרשנות החסידית מבארת: הסר את מנעוליך (נעל היא סוג של מנעול שנועל את הרגל) מעל הרגליך( הצעדים הרגילים שאתה עושה).
אז בהשראת הפרשה אני מסירה את מנעולי מעל הרגלי ושלא כדרכי שולחת את הגיגי לפרשת השבוע היום, יום ראשון , ולא לפני הסופ"ש..
היה לי סוף שבוע עמוס ומעניין, ונכדתי שהתארחה אצלי "לקחה אותי" לראות את "מרי פופינס".
בשלב מסויים בסרט, כשהמתח בשיאו, וה"טובים" זקוקים לעוד מעט זמן בשביל לנצח את ה"רעים," הם שואלים את מרי פופינס אם זה אפשרי להחזיר את השעון אחורה בכמה דקות. היא אומרת משהו בסגנון של "אני מניחה שזה אפשרי", אבל לא מזיזה אצבע בשביל לעזור עם קסמיה החינניים. על המירקע, כל מדליקי הפנסים עם סולמותיהם מטפסים באישון לילה על הביג-בן הלונדוני במטרה להזיז את המחוגים לאחור. מדליק הפנסים מסכן את חייו ממש אבל לא מצליח להגיע למחוג הגדול..
ואז, רק אז, מרי פופונס ממריאה עם המטריה שלה,ששבריר שנייה לפני שהשעון מצלצל חצות ומסיטה את המחוג אחורה ב 5 דקות. זה כל מה שנחוץ ל"טובים" כדי להגיע בזמן..
בשראינו את מרי פופינס משתמשת בכוחותיה העל טבעיים כדי לעזור, התפרצה הנכדה שלי: יופי! עכשיו נזכרת? לא יכולת לעשות את זה קודם? היית צריכה לתת לו(למדליק הפנסים) לסכן את חייו וכמעט לההרג כדי לעשות את הקסם שיכולת לעשות גם קודם?
ואני חשבתי לעצמי, שזה מזכיר לי את מה שקורה בפרשת השבוע:
מדוע אלוהים מסתיר פניו מהעם ומחליט לפעול להצלתם רק כששומע את קול זעקתם?
הוא לא ראה וידע קודם שהם סובלים? האם היה חייב לשמוע את קול הזעקה כדי להחליט לפעול? ומדוע הם שתקו וסבלו כל כך הרבה זמן עד שעלתה זעקתם?
הרגע שבו הוא שמע- היה הרגע המכונן.
כמו תינוק שאימו מייחלת לשמוע את זעקתו הראשונה שמבשרת שהצליח לנשום בכוחות עצמו
כך זעקתם בישרה לו שהם מוכנים לצאת לחופשי.
ההתעוררות שלהם -העירה אותו.
כששמע אותם והקשיב להם,ניעורה בו חמלה על סבלם. נולד בו הדחף להציל אותם.
ליילד אותם לחירות.
הזעקה היא זו שטרפה את הקלפים. שפתחה פתח חדש לתקשורת. שאיפשרה לשנות הרגלים.
לסיים את מצב העבדות. לגייס מנהיג. ולטוות תכנית איך ליילד את העם.
ספר שמות עוסק הרבה בלידה:
לידתו הקונקרטית של משה הילד שהושם בתיבה, לידתו של הנער משה לזהותו האותנטית כעברי מזהות השאולה כנסיך מצרי, לידתו של מנהיג מרועה צאן.
וכמובן לידתו של העם, מעם עבדים לעם חופשי עם נבחר.
הדימויים בספר הם דימויים של לידה: אמא מצריים הגדולה, מתחילה בצירי לידה, והעם התינוק מרגיש שנהיה לו צר בתוכה. אך בתוך הרחם הזאת הוא מרגיש איכשהו מוגן, כל צרכיו הבסיסיים מסופקים. לצאת החוצה אל הלא נודע? זה מפחיד.
גם המנהיג המיועד משה צריך לצאת מהמייצרים של עצמו, לשנות הרגלים, לעשות דרך חדשה, לדבר בקול חדש. קול שהוא מתקשה למצוא. ("כבד פה וכבד לשון אנכי").
אם אלוהים היה בחוסר תקשורת עם העם זמן כה רב , אם העם היה בחוסר תקשורת עם אלוהים זמן כה רב (עד שהתפרצה הזעקה) אז גם למשה מותר שיהיו בעיות בתקשורת.
והעם ממשיך לסבול מחוסר תקשורת כי אינו מסוגל לייצר תקשורת ישירה עם אלוהים (הוא זקוק למשה כמתווך) וגם עם משה עצמו התקשורת לא זורמת. הם לא מקשיבים לו ולא מאמינים לו (בגלל קוצר רוח ועבודה קשה). ומשה כל כך חושש לדבר, בדיוק בגלל זה: הוא חושש שלא יאמינו לו ולא יקשיבו לו.
כשיש בעיות בתקשורת- ואין הקשבה, התוצאה היא שכל אחד נשאר "נעול" ב"הרגלים" שלו,
אסיר ל"אמת" הבלעדית שלו, עולמו צר כי אינו יכול להכיל נקודת ראות נוספת,
אינו יכול לראות ולהכיר בסבל של השני.
כמה חשובה ההקשבה.
להקשיב למישהו זה לראות אותו. זה לעשות לו מקום. זה להכיר בו ובסיפור שלו. זה להעצים אותו.
זה ליצור אינטימיות וקירבה.
וזה גם מה שכל כך מפחיד. לגלות את אשר בליבי זה לקחת סיכון.
סיכון להיחשף וגם לגלות שאולי לא מקשיבים לי או שלא מסוגלים להקשיב לי,
ואז עולה הרגשה של דחייה, של הרגשת חוסר תיקוף לסיפור שלי.
אז מתגנב הספק שאולי אני לא מספיק חשוב, לא מספיק אהוב, לא ראוי.
ואז הסכנה שתאבד את הקול שלך..
מברכת אותנו שנצליח להיות בתקשורת פתוחה עם הזולת,
שזה בעצם הבסיס לחופש אמיתי,
להיות מי שאני ולהקשיב למי שאתה.
מאחורי_הקלעים_של_הסיפור_המקראי
#מדרש_עכשווי