בל״ג בעומר עליתי לירושלים לחוות בפעם הראשונה את התערוכות של ביתהספר לאמנות במוסררה . זה היה תירוץ מעולה לבדוק על הדרך מקום שיארח אותי ללילה .ככה הגעתי בפעם הראשונה ל- 'Abraham' . את החוויה החזקה הזו של להיות תיירת ליום אחד בירושלים שמרתי בגנזך הכתובים ליום אחר. אבל בסופו של דבר זה היה הלינק שהוביל אותי לפאוזי עזר בנצרת .
לקראת שבועות ארזנו הילדים ואני את הצעצועים , ספרי שירה , יומן ומצלמה והתגלגלנו מההר הגבוה (מצפה רמון ) אל סוף שבוע ההרפתקאות שלנו בצפון. חצינו את המפה בכדי לגלות מי היה פאוזי עזר ולמה בנצרת יש דלתות קטנות קטנות כמו אצל אליס בארץ הפלאות.לילדים לא היה אכפת ללכת עם השגעונות של ״האמא״ . הם אוהבים הפתעות. מבחינתם זה היה טיול הכנה לחוצלרץ בקטנה , בתנאים של המזרח התיכון. 
אנחנו מדפדפים בנוף בדרך צפונה . ב – 88fm המוזיקה מותאמת לטמפרטורה של היום . כביש 6 הופך להיות שרוול של מנהרה ארוכה , שברגע שחצית אותה ,נושר המסך שכיסה את הנוף . הדרכים נפתחות. זה היה בערב ההוא , כשפקיד הקבלה באברהם ירושלים הפליג בסיפורים על מעוז ינון , הבית המיוחד בעומק העיר העתיקה שבנצרת , הסבא פאוזי שניפטר לפני שנים , ביתו והנכדה שתסגור בו מעגל . וגם תפתח. ביוקנעם עצרנו לשחרר את השרירים . בחניה התקהלה חבורה צוהלת אשר חזרה מתחרות רכיבה אמנותית , זו היתה הנקודה שבה הבנו שהטיול התחיל! 
הגענו לנצרת כשהשמש נתנה את הצריבה האחרונה של היום . החלטנו שאנחנו מרחרחים את העיר לפני הצ'ק אין . פקיד הקבלה בפאוזי הוביל אותנו אל החניה בשיחה טלפונית . אמרנו שאנחנו אוטוטו מגיעים . כעבור שעתיים באמת הגענו . עמדנו מחייכים אל מול פניו הנדהמות – ״מה איבדתם את הדרך ״ ? הביט בנו מודאג. ״לא , מה פתאום ! היינו חייבים לטעום את הפיתה עם הסומק והזעתר , העוגיות עם האניס , לרחרח האבנים לקטורת בחנות התבלינים , לטעום מלפפונים חמוצים תוצרת הבית בפלאפל ולהעמיס ת'סוכריות -חומוס הצבעוניות שהיו מחלקים פעם בשקיות אורגנזה במסיבות אירוסין .זוכר״?! 
אחרכך בערב על כוס קפה שבישלתי במטבח המשותף סיפרתי לו על הדרך ההזויה שעברנו עד ל'פאוזי' בעומק של העיר העתיקה שדמתה לפתע ליפיפיה הנירדמת ואיך שתפסה לי את העין לפתע מאורה צבעונית סוריאליסטית לתפארת ואיך שנישאבנו אל תוכה . סיננתי שריקה לגמדים , שיעצרו.הדפנו את הדלת ונכנסנו פנימה סקרנים .סטודיו לשלושה אמנים אחד צלם , אחת יוצרת תכשיטים ומעצב אופנה יפה תואר , (העדות לכך היתה תלויה על הקיר בצורת עשרות תמונות בחצר בארוקית באיטליה עם עם פרוות שועל זרוקה ברישול על כתפו. ) על המדף עשרות קושטבאנים ( אצבעונים) מזכרות מעבר לים . זה שבה את לבי . לרגע ארוך באמת שכחתי איפה אני ובדרך לאן. בחוץ הרחובות מוגפים אבל כאן בוערת אש חדשה. כניראה שהיפיפיה הנרדמת תתעורר לפני המערכה האחרונה. 
זה לא במקרה שסידרתי לנו דרך מפותלת עד שהגענו לרגע הזה שזורקים את התרמילים, חולצים הנעליים וניזרקים על המיטות . הבית-אכסניה מלון הזה :"פאוזי עאזר אין" באור האחרון של היום פתח את עצמו לפנינו במלוא יופיו האצילי . כאילו וגולף מחלום עותומאני של ארכיטקט , שהיה מדפדף לפני השינה בסיפורי אלף לילה ועוד לילה ולא שרטט הקשת האחרונה ואת הנקודה , עד שלא סיים לקרוא את כל האסופה כולה. האיש המחייך בקבלה לקח מהידיים שלנו את התיקים ושלח את הילדים לרוץ במעלה המדרגות אל החדר שלנו . אחרכך ישים בידינו את המפתחות ויגלה לנו את הדלת הסודית הקטנה , דרכה ניתן להיכנס ולצאת בלילה החוצה כשהדלפק איננו פעיל. את הדלת הזו ששמה ״רוחה״ נפגוש אחרכך בלא מעט סמטאות . היה לה תפקיד בהיסטוריה המקומית. יש אומרים : להשהות את הגברים לפני הכניסה , מפאת הכבוד, לחצר בה ישבו הנשים ובררו, ניפו, הבעירו ופטפטו בהכנות לארוחות היום. דלת קטנה קטנה לרחוב ( או לארץ הפלאות. תלוי את מי שואלים) 
הבית רחב הידיים, שההיסטוריה והשנים גולפו בו משתרג על פני שתי קומות . בחלל הכניסה עוצב מרחב אינטימי ,שלמחרת נאכל בו ארוחת בוקר משותפפת ונכיר בו כמה מהדיירים , שהגיעו מקרוב קרוב וגם מרחוק להעביר בו חצי רמאדן חצי שבועות , נאכל פיתות עם לבנה וזעתר ופלחי אבטיחים ונהיה מלאים במידה הנכונה להקיף את כל כנסית הבשורה. ובחזרה. . בחצר הענקית מרחבים לישיבה פינות קריאה , חדרים , מקלחות , מפות מידע מסלולים, מה קורה היום , לאיזה אירוע כדאי ללכת מחר .החללים הגדולים לא מכריחים אותי להתערבב בין כל היתר. יש מקום לאינטימיות כשרוצים ומרחבים שמזמנים מפגשים. 
פאוזי עזר עזב את העולם בלהבות שעלו מביתו בשנות ה שמונים . יעברו כמה עשורים עד שיגיע הרגע בפיתולי הסיפור בו יהפוך הבית בן ה 200 לבית הארחה הראשון של קבוצת האכסניות הפרטית ' אברהם הוסטל' . מעוז ינון , הוא שהגיע לכאן לפני שנים , גילה את הבית בשוטוטות שלו אחר מקום . והחליט לפתוח בו בית הארחה . לא לפני שעבר כברת דרך ארוכה של שיחות מפגשים ויצירת ריקמת ידידות עם המשפחה ובמיוחד עם הנכדנה סוריידה , שתהפוך בסוף הסיפור (או בהתחלה) למנהלת המקום ! הבית יוצא הדופן ורחב הידיים עבר שחזור ושיפוץ ורוח חיים חדשה הוחדרה אל תוך החללים העצומים ואל הגומחות , המסדרונות, החצר גדולה וחדרי השינה ושתחזיר את המהות והתחושה שלו כבית, רק שהפעם כבית הארחה- אכסניה. 
בערב יצאנו החוצה דרך הדלת הקטנה . יהלי ומעיין מתגלגלים עם הקורקינט בסמטאות הריקות של העיר העתיקה. מההתחלה הכל ניראה קצת סגור מדי. למחרת, כשהבוקר ייפתח ונשוחח סמי סלקה וסאלי מהמקום החדש שלהם Nazareth – ليوان – LIWAN ברובע , נבין את תחושת ההחמצה, שהם גם לא ייפתחו מחר ולא אחרי מחר, אלא אם כן יתרחש איחוד קהילתי מקומי חזק שידחוף לשינוי. העיר העתיקה נדמה לפני הרבה שנים, המסחר התנדף משם למקומות אחרים והשאיר אחריו את מועקת הריק! הם קראו לנו לבוא בערב כי תהיה כאן הופעה . חשבנו לעבור שם בקטנה בדרך לארוחת הערב. , אבל מה שהתגלה לעיננו היה כל כך מפתיע , שחנינו שם לשעה ארוכה ארוכה..
במבנה משופץ יפיפה , ממש בחצר האחורית של 'פאוזי' , הורגשה תכונה מלאת צפיה והתרגשות .סלים עבוד אשקר, פסנתרן ומנצח ערבי-ישראלי, יליד נצרת , בעל קריירה בינלאומית בא לנגן ממש ממש כאן. הרחוב המנומנם הוצת באש חדשה. סמי ג'באלי סלקה וסאלי , יזמי המקום מספרים לי שזו פעם ראשונה שיש בשוק של נצרת רסיטל לפסנתר . חלום ארוך טווח שהיה להם לפתע התגשם. החלטנו שאנחנו משאירים את הסיפור הזה לפוסט הבא. ״אבל תכתבי שזה ערב היסטורי״ . אני כותבת . ושומרת את כתיבת הסיפור הפנטסטי לפעם הבאה
עומס האירועים משאיר אותי כאן ללא מילים . כשיצור פגאני כמוני הולך לישון בבית בן 200 שנה-החלומות מתעצבים בהתאם . (זה שרדפתי אחרי יונה במורד המדרגות מצביע על אחד הסימפטומים 🙂 מבעד לחלון פעמוני כנסיה, משב רוח קריר, שירה ערבית קטועה,רמצים של ריח הקפה שניטחן אצל פאהום. פתאום נזכרתי איפה אני חיה ונזכרתי בבית שגדלתי בו לפני 40 שנה , בית ערבי שדיריו ברחו ב48 מהעיר ושאוכלס בידי העליה הגדולה של שנות ה-50 . לא מעט תהיתי אם זיכרון התקרות הגבוהות נצרב בי כיוון שהייתי ילדה קטנת מידות יחסת לבית אדיר מימדים או שהוא באמת היה כזה . בבית של פאוזי פילח אותי הזיכרון הזה ולבסוף קיבלתי את התשובה! לפעמים אני חושבת שהסקרנות שהכניעה אותי לבוא לכאן, לא היתה אלא התשוקה השערורייתית לשחזר דבר- מזיכרון הילדות שנבלע בשכבות של הזמן.
בחלל המשופץ ומשוחזר שלהמקום הותירו חדר אחד לא מטופל , raw .. כפי שהיה .. כניראה שזה המטבח תחושה חזקה של absence זיכרון של בית. והתקרה גבוההה גבוהההה ובקצה שלה יונה .
״ זה רק ביקור ראשון״ אני אומרת לבחורה היפה שהתחלפה בבוקר בדלפק הקבלה . 'לומה'- זה שמה , בת 24 , מדריכת טיולים. ״לכאן מגיעים צעירים, תרמילאים מכל העולם.אבל לא רק. היא מספרת. ״ בימי שלישי מכינים ארוחה ביחד ,את הקפה קונים רק מאלפהום , מכרום זה הממתקים , אל בבור חנות התבלינים . יש כאן גם שעורי השפה הערבית ויום שישי 'מיוזיק נייט' – אוריינטל מיוזיק – ערבית , עברית ולועזית. סיפרתי לה כמה מקסים בעיני לשבת כאן לארוחת בוקר עם חבורה כל כך אקלקטית של מטיילים בשני מטרים רבועים (נו טוב..אולי יותר) . אוסטרליה, גרמניה, בריטניה , ספרד, הולנד ,יפן , עמק חפר, מצפה רמון, רמת השרון-רשימה חלקית . ״למה באתם לכאן בחג השבועות״? אני שואלת בהתפעלות את החברים החדשים שלי להבוקר . ״למה את ״ ? הם עונים ומשאירים אותי ללא תשובות.
עוד קצת משתהים , אורזים את כל הצעצועים ונפרדים לשלום החוצה מהרובע אל כנסיית הבשורה. הילדים יקבלו שיעור באיקונוגרפיה נוצרית ואני בתיירות חדשה.
קצת לפני שיוצאים מהעיר אנחנו נכנסים לנסות עוד מסעדה . העיצוב המושקע שלה, תערוכת הצילום והריחות שבקעו מהתנור הם אילו שהכניסו אותנו פנימה . מסעדת כיתאבון של מוחמד עטייה . בעל המקום הנפלא והאוכל הכל כך טעים מהמטבח הערבי. יהלי אומר שבנינו פסיפס אדיר מהמקום הזה- נצרת : פאוזי עזר אין, האנשים, המוזיקה, האמנים, היזמים, האוכל או האוכל, הבשורה של ישו וחידות ה דה ז'ה וו ….
ביציאה מהמסעדה אני מרפרפת על פני התערוכה שתלויה ברחבי הקירות . זו התמונה של האמנית מונה שחאדה , שכבשה אותי וסגרה את היומיים האניגמטים שלי בנצרת .
