כשהייתי בת 8 לערך, אני זוכרת איך השתתקתי, לאחר שביקשתי שוב ושוב משהו משמעותי שאבא שלי הבטיח לי ולא קיים, עד שבסופו של דבר הפסקתי לבקש. אולי קלטתי בשלב מסויים שהוא כבר לא ממש שומע אותי, אולי קלטתי שהוא באמת התכוון אך לא מסוגל כבר לקיים, אולי כי לא רציתי לראות אותו שוב בחולשתו..
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות איך אולי מרגיש משה כשהוא נדרש שוב ושוב לבוא אל פרעה ולדבר אתו –לריק? (בפרשת "וארא" 7 פעמים! כל 7 המכות הראשונות). נראה לי שזו חוויה מאד מתסכלת!
מה קשה לו יותר, חוסר ההקשבה של פרעה או חוסר ההקשבה של העם? איך הוא מרגיש אולי כשמגיע עם בשורות טובות לעם שכורע תחת נטל השעבוד, והם לא מקשיבים לו? איך זה משפיע על המוטיבציה שלו?
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.
ה"שפת אמת" מפרש ואומר, שמשה לא היה יכול לדבר (ערל שפתיים) לא רק מפני שהיה לו קושי בדיבור אלא מפני שבני ישראל לא שמעו אליו. חוסר המסוגלות שלהם לשמוע אותו השפיעה על חוסר יכולתו לדבר.
הם עבדו בחומר ובלבנים על מוד של "טייס אוטומטי", והוא בא אליהם עם מילים של רוח שבכלל לא היו בתודעה שלהם.
האם הם בכלל היו מסוגלים לשמוע אותו? להבין מה שהוא אומר להם?
הם היו כל כך שבויים בעבודה קשה ובעבדות שנראה שגם הם איבדו את קולם..
ואיך זה מתקשר אלינו?
כשיש מי שמקשיב לך- אתה מוצא מילים לדבר, וכשאתה מוצא מילים לדבר אתה מוצא בהירות . המילים עצמן יוצאות לחופשי מן המייצר אל המרחב.
כשאין מי שיקשיב לך, המילים משתתקות על לשונך. נחבאות בתוכך. ההקשבה היא זו שמיילדת את הסיפור. ואם אין מי שמקשיב הסיפור לא יסופר.
שנזכה להיות מוכלים ומכילים, להקשיב לאחרים ושיקשיבו לנו, ושנצליח ליילד החוצה את הסיפורים שלנו ולהיות בתקשורת מיטיבה עם עצמנו ועם האנשים סביבנו.
התמונה מהמופע "בחדרי חדרים" של להקת פאתוס-מאתוס, צילום שחף דקל.
#פרשת_השבוע_בהיבט_פסיכו_רוחני